לא הייתי צריך לחסל אותה אני מניח...זה לא שהכריחו אותי...לא
ממש, זאת אומרת נראה לי שזה פשוט אחת מהחובות שיש לבן-אדם
בחיים. אתה יכול לפגוע רק באנשים שאתה אוהב. אני לא
מה"מקצוענים" האלה שחושבים ת'עצמם קולים, הורגים בלי
למצמץ...בום! בואו נלך להרביץ איזה ניגוב במפגש. אני לא חושב
שפעם הרגתי מישהו שלא היו לי איזה רגשות כלפיו. שנאה זה לא
עוזר. שנאה זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים. בשבילי זה
כמו אמנות, באמת, לא סתם...אם זה היה תלוי בי היה מוזיאון
להרג, כמו מוזיאון תל-אביב או מוזיאון השעווה שמוקדש לזה,
ויכלו לשים שם כל מיני דברים, אפילו חוקיים וצודקים כמו מלחמות
וכאלה. גם לי הייתה שם הפינה שלי, עם הפסלים האישיים שלי,
העבודות שלי. לא שזה ממש אכפת לי. טוב לי שאף אחד לא מכיר אותי
ולדעת שעשיתי עבודה טובה כי מה שמכעיס אותי הכי בעולם זה
פישולים. ואני יודע שאמרתי ששנאה זה לא עוזר אבל יש הבדל גדול
בין שנאה לכעס. אתה כועס גם על אנשים שאתה אוהב. כמו מיצי. השם
האמיתי שלה היה מיכאלה, אבל למי אכפת. היא הייתה בחורה מיוחדת,
חכמה כזאת, לא כמו אלה הפרחות התבעיות שששון מסתובב אתן. היה
לה קלאסה, עם כל המשפטים הגבוהים האלה שלה, אבל מה גם הייתה לה
חולשה למה שאני, למה שכל החברה עושים. אמרתי לה כל הזמן, אולי
תמצאי איזה סטודנט נחמד למתמטיקה ופילואמו, ותעשו ילדים, אה?
והיא חייכה ואמרה לא חבל להרוס ידידות מופלאה כמו שלנו? אמרתי
בטח חבל, חבל על מי שמת. היא צחקה ונישקה אותי ולרגע שכחתי מה
רציתי לומר.
ששון אמר לי, עזוב אותך זאת, סתם אשכנטוזית מטורללת. אמרתי לו,
מה הקשר, כי עדתיות וכל השטויות האלה לא מעניינות אותי בכלל.
אני אהבתי את כולם. ששון אמר לי, אתה יותר מטורלל ממנה, לפעמים
אתה מדאיג אותי, אנ'לא יודע האף מריח צרות. אמרתי לו, אם ת'לא
רוצה שהאף שלך יפסיק להריח אז כדאי שתסתום. הוא עשה לי טוב מה
אתה מתעצבן, אבל אני כבר הדם עלה לי לראש והלכתי משם. אני לא
הורג כשאני כועס.
אתה יודע, היא הייתה מקליטה אותי, באמת...אם ששון היה שומע את
זה הוא היה סוגר לי ת'בסטה בפרינציפ. במקצוע כמו שלי, כך
אומרים, אי אפשר לסמוך על אף אחד, אבל אני לא ממש מאמין בזה.
אתה יכול לסמוך על מי שאתה יכול לסמוך ועל השאר לא. ועל מיצי
סמכתי, באימ'שלי, ידעתי שהיא לא מהמשטרה. אלו בדרך כלל לא
נותנות. נשואות וכאלה. אני גם אוהב לדבר בטח שמתם לב ובמקצוע
שלי מי שמדבר עובר מהר מאוד לגור בבטוניאדה. מיצי הייתה מקליטה
את הדיבורים שלי, הייתי מספר לה על מה שעשיתי, כאילו אני
המקלות המדברים האלה שיש במוזיאון שמדברים על פסלים. היא הייתה
שומעת את זה ומאוננת. שאלתי אותה, תגידי את בסדר? היא אמרה,
בטח, הידידות בינינו מופלאה מתמיד. ידידות אמיצה, לא? וכשעשיתי
לה פרצוף היא אמרה, זה לא מפריע לך נכון? ונגעה לי איפה שנעים
ואז שכחתי מה רציתי להגיד.
הסיפור התחיל להסתבך כשהייתי צריך לסדר איזה שטות ברחוב
נחמקין. איזה טמבל אחד עיצבן את הבן-אדם הלא הנכון. משהו עם
אחותו. אני לא מכיר אותו, אבל כשעקבתי אחריו ראיתי שהוא נתן
טיפ לנהג מונית. רק בן-אדם טוב נותן טיפ לנהג אחרי שהוא זיין
לו את המוח כל הדרך, וכל הנהגים ככה תאמינו לי. איך אפשר שלא
לאהוב בן-אדם כזה? באתי אליו, ועושה רושם שהוא קצת התרגש כי
יצאה לו שלולית קטנה במכנסיים. אמרתי לו, אחי, אני אוהב אותך.
הגיע זמן נעילה.
כל האנשים עושים חטאים. אני די משוכנע שאלה שהקדוש-ברוך-הוא
לוקח קודם עושים פחות, ומגיעים לרמה יותר גבוהה של גן-עדן. אבל
לא יריתי בו. לא יודע למה. משהו בעיניים שלו הזכיר לי את מיצי
אחרי שהיא גומרת. אמרתי לו, כנראה יום חג היום, החלטתי לוותר
לך. אבל מבפנים בערתי כמו הוריקן. זה לא שלא היה לי אומץ לגמור
אותו שם. לא יודע. משהו בי נדפק. אני יכול להאשים את מיצי עד
מחר אבל האמת היא שזה היה רק אני והוא, והוא נשאר חי.
לא עשו לי מזה סיפור כי ההוא מרחוב נחמקין רץ אחרי זה להציע
נישואין לאחות של זה שרצה להרוג אותו (וואלה אני ממש גרוע
בשמות), והיא לא יודע למה הסכימה וכולם היו שמחים הכי שבעולם
אבל מבפנים הרגשתי שמשהו אוכל אותי. באתי למיצי וסיפרתי לה ישר
על המקום. היא לא הבינה מה אני רוצה. למה לא הרגת אותו? שאלה.
אמרתי לה, לא יודע משהו זז לי בפנים וזה קשור אליך. היא
התיישבה וחשבה על זה לרגע. כנראה שהידידות שלנו מופלאה במיוחד
היא אמרה. הפנים שלה נראו מוזרות, זוהרות כאלה. אני לא יכול
להאשים אותך, זה אני...אבל...אבל מה אני אמור לעשות? שאלתי
אותה. יש לי עבודה...אני חייב לעשות אותה. מיצי הסתכלה ברצפה
במבוכה, ואז ישר אלי בפרצוף. אני לא יכלתי לעמוד בזה וקמתי
להסתובב. היא באה אלי מקדימה ושלפה את האקדח מהמכנסיים שלי. מה
את עושה? שאלתי, תגידי, מה את...אבל לפני שהספקתי להגיד משהו
היא טענה אותו. טוב אז מה עכשיו שאלתי, מה את...היא רכנה
ונישקה אותי על השפתיים ושוב פעם שכחתי מה רציתי להגיד, אבל לא
שכחתי שהאקדח טעון. לא שוכחים דבר כזה.
היא אמרה, תירה בי. אמרתי לה, אבל למה? מה נפלת על כל
ה...העיניים שלה היו רציניות והבנתי שהיא לא צוחקת. גם הבנתי
למה היא רוצה שאני יעשה את זה. אני אהבתי אותה...יותר מהכל.
אתה יכול לפגוע רק באנשים שאתה אוהב, ובדרך כלל אתה עושה את
זה.
הייתה זו סופה של ידידות מופלאה...שנהייתה ליותר מזה, ליותר
ממה ששנינו כנראה יכולנו להתמודד...ובלילות קרים אני נשכב על
המיטה שלי, נזכר במיצי ומאונן.