מחסום הכתיבה שלי לא הוסר. אף דבר בעולם, כפי שנראה לי כרגע,
לא יצליח להסיר אותו. פשוט אין לי רעיונות, ולא רק זה אלא
העורכת שלי אמורה לבוא עוד מספר שעות ולקחת סיפור קצר ראשון
לספר. לעזאזל.
על מה אני יכול כבר לכתוב? פרידות זה נושא כל כך נדוש, שלא
לדבר על אהבה. פשוט נתקעתי, ועוד בזמן כל כך רע.
אם היא הייתה נכנסת עכשיו, האישה של החיים שלי, זאתי מכתה ו'
שנשקתי לה לראשונה- הכל היה שונה. הייתי ממש מתנפל עליה, כאילו
לא אונס- נשיקה רכה ומשמעותית, נשיקה שהיא לא תוכל לעזוב
לאחריה, אולי אפילו לגמור במקום בגללה.
זה היה הניסיון הראשון שלי בכתיבה. התפלאתי בכלל שאיזה הוצאה
לאור קיבלה צוציק בן 15 שלא יודע הרבה מהחיים שלו, אולי רק מי
שווה יותר: בריטני או כריסטינה. אבל ההפתעה באה בעקבות דבר כל
כך טיפשי: תחרות במתנ"ס של כתיבת סיפורים קצרים, שבכלל לא
הכנסתי לשם את הסיפור שלי אלא חבר טוב שהאמין בסיכויי להצליח.
אז התחרות המחורבנת במתנ"ס כן מביאה משהו לך, חוץ מה"כבוד" של
קבלת תואר "מושפל השנה" בבית הספר על עצם ההשתתפות, אלא גם
סיוט של לחץ. אבל הצד החיובי: כסף, והרבה.
את המקדמה שההוצאה לאור נתנה לי כבר בזבזתי. על מה? על דיסקים
ומנוי לעיתון פורנו- מה אתם מצפים מחרמן בצורה רצינית שבכתה
ט'? למנוי שנתי לעיתון אוהבי הקולנוע הצרפתי הקלאסי?
עוד כמה שעות, והבעיה המטומטמת שלי תיפתר. אני אצטרך לבטל את
המנוי, ואיכשהו להחזיר את הדיסקים כשהם פתוחים ושרוטים בצורה
לא נורמלית (נסו אתם לחיות עם חתול אידיוט ולצפות שלא ישרוט את
הדיסק כשאחיכם הדפוק משאיר אותו הפוך על השולחן שלך...). יצאתי
להביא מהמטבח איזה משקה ובמבה ככה להמריץ את המוח.
אבא שוב השתכר, לעזאזל. הבקבוק היה מנופץ על הרצפה והוא צרח
כמו משוגע. הוא ביקש ממני איזה משהו, נראה לי להביא לו את
העזים והכבשים שאין לנו. אני שונא שהוא משתכר, הוא מסריח כמו
בהמה שהתפגרה בבית שלנו.
לעזאזל, אני חושב לעצמי, איך העורכת שלי תוכל להיכנס לכאן? איך
אני לא אתבייש להכניס אותה לכאן? כשאבא שלי על סף הקאה
מהאלכוהול המקולל הזה, כשכל הבית נראה כמו דיר חזירים, כשעוד
מעט אבא יזמין את החברים הנרקומנים שלו והם יזריקו בלי הפסקה
ויוסיפו טיפות דם בנוסף לאלו שמרוחות על הקיר.
אף אחד לא יטרח לנקות את זה, כי זה יחזור על עצמו, אז למה
להתאמץ? כשאבא ייגמל, אז ננקה. כשאבא יפסיק לשתות אז אולי ננקה
את הקיא שלו מאתמול. אבל בינתיים, למה? בשביל מי?
אבא התעלף. כבר למדתי שלא צריך להזמין אמבולנס, כי זה עולה לנו
כסף. שפכתי עליו קצת מים, הוא התעורר ואני מנסה להרים אותו
לספה. הוא נורא כבד, כמו להרים ספה.
הוא מתחיל לזוז ולהפריע לי עוד יותר להרים אותו. אני לא ויתרתי
והמשכתי לנסות. בסוף הניסיון הוא התחיל לצרוח עליי ולומר לי
כמה טיפש הבן שלו, אני הטיפש?
הוא הוריד לי סטירה והתחיל להרביץ לי. ברחתי לחדר שלי ונעלתי
את עצמי. אני יודע שאין לו סיכוי להגיע לחדר שלי, הוא חולה
מדיי, הוא שיכור מדיי. הוא לקח את הבקבוק הראשון שהוא ראה על
הרצפה והעיף אותו בעוצמה על התנור שלנו.
הבקבוק התפוצץ.
ולכל זה היא אמורה לבוא?
אולי כדאי לי להתקשר ולבטל. סיפור אני עוד אצליח לאלתר איכשהו
אבל לבית הזה לבוא? אולי כדאי שאבוא אליה, אני אצלצל.
אך הקו שלנו מת, לא שילמנו חשבון. כבר זה לא מפריע כל כך כמו
פעם. גם הפסקות החשמל של חברת חשמל לא מפריעות כל כך.
אבל זה לא אשמתו של אבא, בכלל לא. זה אשמת המפעל שאבא עבד בו
והוא נסגר. האבטלה גברה עליו, אין כסף לתת לנו אוכל, נגמרה
החגיגה. אז הוא התמכר לטיפה המרה והתחיל לקחת סמים, אז מה? אז
מה אם הוא מרביץ לי ולאחי? זה רק האבטלה הזאת, זה הכל. הוא
אוהב אותנו, באמת שכן, זה רק הדרך שלו להביע את עצמו מאז
הפיטורים הארורים.
אני רק מקווה שאני אצליח לאלתר משהו לסיפור המזוין הזה.