האוויר זז, או שרק אני זזתי?
משום מה חשבתי שזה יהיה מהיר יותר, שלא יהיה רווח זמן בכלל,
שאני אקפוץ וזהו, נגמר. הייתי צריך לדעת,  בטח אם הייתי בוחר
בירייה אז האקדח היה נתקע לרגע, נותן לי זמן להתחרט בדיוק לפני
שהוא מפזר את המוח שלי על הקיר. לא שאני אתחרט על דבר כזה, אני
עקשן מדי. עכשיו אני מסתכל למטה, יש לי זמן. ברחוב מתחתי אנשים
הולכים ואנשים חוזרים נכנסים לקניון ויוצאים ממנו, עסוקים
בחיים הקטנים וחסרי המשמעות שלהם, אפילו לא מסתכלים למעלה.
ואני נופל. כנראה בגלל זה קפצתי, אין להם מטרה כמו נמלים
שבונות את הקן שלהן וילד בין חמש מחכה מעבר לפינה כדי להשמיד
אותן בדרך אגב. למטה שתי בנות עומדות ומדברות, כנראה אני אנחת
ממש לידן, הדם שלי ישפריץ עליהן ועל העולם השטחי שלהן, על
שקיות הקניות שלהן, על דברי האופנה שלהן שהן קנו הרגע בחנות
שמתחתי. קסטרו, הא, כמה אופייני.

אפשר לראות בזה מחאה כלשהי אני מניח.