כבר שבעה וחצי חודשים שאני חיה בלעדייך. שאת- שם למעלה, ואני-
פה למטה.
כבר שבעה וחצי חודשים עברו מאז נפטרת, והכאב שלי עדיין חי,
ונושם וקיים.
והיום, זהו יום השואה. יום השואה הראשון שעובר עליי בלעדייך.
והזיכרונות, המחשבות, הגעגועים- הכול עדיין קיים אצלי.

אני זוכרת אותי בתור ילדה קטנה ביום השואה. עד כיתה ב' לא
הבנתי ממש מה זה, ואמרו לנו ללבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים
ולהיות עצובים. ואני בכלל לא ידעתי על מה ועל מי להיות עצובה.
רציתי להיות מאושרת.

כשהגעתי לכיתה ב', וכבר ידעתי לקרוא קראתי את עבודת השורשים של
רואי, אחי הגדול. אני זוכרת שקראתי ולא כ"כ הבנתי, כי בכול זאת
הייתי ילדה קטנה. אבל הבנתי שהייתה מלחמה, ושלקחו אותך מהבית
שלך. לקחו לך את ההורים, את האחים ונשארת לבד. רק את והבובה
שלך, חנהל'ה.
היה כתוב שם שלקחו אותך לכל מיני גטאות ומחנות ריכוז והשמדה,
ושאת ברחת מהם. ואני לא הבנתי למה. הרי היית ילדה, עוד לא בת
12 וכבר לברוח? הרי בטח רצו לעשות לך טוב, כפי שצריך לעשות לכל
אדם. אז למה ברחת?
הייתי מבולבלת מהכול, ולא ידעתי את מי לשאול, שיסביר לי.

התבגרתי קצת עם השנים. את יודעת, הגיל עושה את שלו...
כבר ידעתי מה זה שואה, ובערך מה עבר עליך שם. בערך כי אף פעם
לא ממש דיברת על זה. תמיד כששאלתי אותך על זה אז סיפרת לי קצת
ואז הפסקת, ושאלת אותי מה קורה בביה"ס, ובבית ואיך אני מסתדרת
עם החברות?

אחרי פעמיים ששאלתי אותך, הבנתי שכואב לך לדבר על זה, אז
הפסקתי לשאול. מעט זמן אחרי הפעם השנייה ששאלתי אותך, הגיע יום
השואה. חשבתי שאני מוכרחה להיות איתך. לא רציתי שתהיי לבד.
אז הגעתי אליך ביום שלפני, כשידעתי שאת מדליקה נרות נשמה.
ידעתי שבד"כ מדליקים שישה נרות, לזכר שישה מיליון היהודים
שנספו בשואה, ואת הדלקת רק אחד. אז שאלתי אותך למה ולא ענית.
כעסתי על עצמי ששאלתי שאלה על השואה. ידעתי שאסור לי.

אחרי שהדלקת את הנר, ישבת על הכסא והבטת בו. עיניך הירוקות
והמחייכות היו כעת עצובות ודומעות. כן סבתא, את בכית לידי. את,
את שתמיד היית חזקה ואמיצה בכית. ועוד לידי. באותו הרגע ידעתי
שזה באמת כואב לך. כי תמיד תמיד שהייתי לידך השתדלת לא לבכות.
אני קמתי וחיבקתי אותך. את נשענת עלי ובכית עוד ועוד וכל הזמן
מלמלת כמה שאת אוהבת אותי. באותו הרגע הרגשתי שאני כמו אימא
בשבילך, ואת בתי. זה היה רגע קשה. בכל זאת, עוד הייתי צעירה.

ביום השואה שהיה לאחר מכן, שוב באתי אליך. שוב הדלקת רק נר
נשמה אחד, והפעם בכלל לא העזתי לשאול למה. שוב בכית, ואני
בכיתי איתך. ואת אמרת לי לא לבכות. אמרת שלבכות זה סתם, ושאני
צריכה להיות מאושרת.
אז סבתא, בשבילך הפסקתי לבכות. ואת עדיין בכית, ושוב חיבקתי
אותך, בדיוק כמו לפני שנה.
אחר כך, כשחזרתי הביתה, חשבתי אם ככה יהיו כל ימי השואה. עצוב
היה לי לראות את העיניים המחייכות שלך נעשות עצובות ודומעות.
עצוב היה לי לראות אותך במצב כזה. עצוב היה לי על בני המשפחה
שלך שנספו, על הסבל שעברת. על כל אותן הסיבות שבגללן את בוכה.

כעבור ארבעה וחצי חודשים נפטרת. הרופאים אמרו שזה מזקנה, ואני,
בתוך הלב שלי ידעתי שזה מעצב. היינו צריכים לפנות את הדירה שלך
מחפציך, ורציתי לעזור. חשבתי שאולי אמצא איזה שהוא רמז לעבר
שלך, אולי תמונות או בגדים, או אולי אפילו את הטלאי הצהוב.
אבל מצאתי משהו אחר. מצאתי בובה מרופטת, ישנה, אבל עם עיניים
ירוקות מחייכות, כמו שלך סבתא. לבובה היה תיק גב, והיה כתוב
עליו חנהל'ה. פתחתי את תיק הגב, ומצאתי בפנים תמונות. תמונות
ישנות, בשחור לבן. מצאתי גם מכתב, והיה רשום שם בעט שחור בכתב
שלך כך:

"לנכדה המקסימה ביותר עלי אדמות ולאדם המקסים ביותר-ים
היה לי ברור שתחפשי משהו שיספר לך עלי ושתמצאי. העיניים
החומות, הגדולות, הסקרניות והחכמות שלך תמיד חיפשו רמזים ותמיד
רצו לשאול שאלות. ראיתי שאחרי שפעמיים שלא ממש עניתי לך
הפסקתי.
ים, אני מצטערת שלא עניתי. פשוט היה לי כואב מדי לדבר על זה.
אבל עכשיו, כשאני כותבת לך, קל לי יותר.
את הסיפור על עברי תוכלי למצוא בספר השחור במגירה הלבנה
הראשונה שבחדר השינה שלי.
והתמונות שכאן, הן תמונות שלי כשהייתי צעירה. תמונות של ההורים
שלי, של האחים, של כל המשפחה. תוכלי לקרוא מאחורי כל תמונה מי
מצולם. רשמתי לך.
והבובה הזו היא חנהל'ה. כן, הבובה שלי...זו שכ"כ אהבתי, זו
שכשהייתי לבד רק היא הייתה איתי. אחרי שאת נולדת והיית כ"כ
קרובה אלי, די הזנחתי אותה. אבל היא יפה, לא?
ימצ'ו, הגיע הזמן לסיים. אני רק רוצה שתזכרי שלבכות זה סתם,
ושאת צריכה להיות מאושרת. וכמובן שאני אוהבת אותך.
סבתא."

באותם רגעים, לא שלטתי על עצמי. הדמעות זלגו וזלגו וזלגו. כ"כ
אהבתי אותך באותם רגעים, כ"כ התגעגעתי.
באותו הלילה ישנתי במיטה הגדולה שלך. התחלתי לקרוא את הספר,
והבטתי בתמונות. הכול היה מאוד מאוד עצוב ובכיתי הרבה. הדמעות
זלגו על המיטה שלך ואני רק מקווה שאת לא כועסת.
לפני שנרדמתי, חיבקתי את חנהל'ה. היא הייתה כ"כ יפה, והיו לה
עיניים ממש כמו שלך. כשחיבקתי אותה, חשבתי עליך. כמה הייתי
רוצה שאת תהיי שם באותו רגע.

סבתא, כל זה היה לפני שבעה וחצי חודשים. והיום, יום השואה
הראשון שלי בלעדיך, אני יושבת כאן בחדר שלי, כשנר נשמה דולק,
מחבקת את חנהל'ה, מביטה בתמונות וקוראת בספרך. כ"כ עצוב לי
ואני כ"כ מתגעגעת. ואני כ"כ בוכה. למרות שלבכות זה סתם, ושאני
צריכה להיות מאושרת.