מאז יום ראשון לא כתבתי כלום, דפים שלמים של לובן בוהק עמדו אל
מול עיני,
ניסיתי לשפוך קצת צבע ולא עזר, חשבתי ללכת לים, אולי טיפול עלי
מדוזה ורעליה יחדירו לי תבונה יתרה שתשרה עלי רוח כתיבה.
היום בבוקר קמתי בתחושה שמשהו חייב להשתנות, הרי לא יכול להיות
ש"נדה" יהיה המוטו שלי בחיים.
הלכתי לכיוון האמבטיה מתוך כוונה להתנער רציני ככלב עזוב
בשלוליות הגשם הראשון. פתחתי את הברז, מים רבים שטפו את הגבות
וסתמו לי את האף, כמעט נחנקתי כשהתחלתי להתיז את מי השיער שלי
לכל הכיוונים, כמו שאני אוהב. כל האמבטיה נרטבה כולל הבגדים
והשעווה שאישתי השאירה במקלחת בלילה הקודם. התעוררתי.
אני כל הזמן שומע ברדיו על אנשים חשובים שנחושים לעשות דברים
עד שאפשר להתפוצץ מטיפשיות שהנחישות הזאת נשמעת מכאן מהכורסה.
למרות זאת, ואף על פי כן החלטתי להיות נחוש לכתוב משהו היום.
יצאתי החוצה בסערה, טורק דלת ואת שער הגינה שאין לנו, זאת בכדי
להוסיף נפח דרמטיות לנחישות שלי.
יצאתי מביתי במעלה אדומים רכוב על אופנוע 500 סמ"ק של איזו
חברה קוריאנית שפשטה ת'רגל עם אקדח שנתנו לי במידה ואני אתקל
באיזה "קם להורגך" בדרכי למערות בית גוברין.
אומרים שאם סטלגמיטים נופלים עליך בבוקר של יום בהיר, יש סיכוי
שתתעורר עם כאב ראש.
בדרך נסעתי 130 בכדי לחטוף כמה דוחות. אם כבר דרמטיות, אז שזה
לא יהיה בחינם. בדרך ניהלו אחרי מירדף, לא עצרתי ולא חיפשתי
לעצור, הרי היתה לי מטרה. עקפתי משטרות, חציתי שדות, עשיתי הכל
בכדי לתת לאנדנלין להמשיך לזרום. אחרי כמה דקות עצרתי ולקחתי
את הדו"ח 270 ש"ח קנס שלי, והמשכתי בדהרה נחושה לעשות עוד
דברים שיסירו את האבק ממחברתי. ראיתי זקנה בודדה בטרמפיאדה
בדרך עצרתי עליה ונסעתי אחורה קדימה כמה פעמים. אני לא יודע עם
היא נשמה אחרי זה, רק אני יודע שהאנדרנלין שזה עשה לי היה שווה
את זה. ברחתי בנחישות מהמקום, רודף אחר הצל שלי לא להיתפס,
ירדתי למחתרת לשעה.

"השעה שעה אחרי" אמר השעון הדובר ב-1556566, עליתי חזרה על
האופנוע ממשיך לכיוון בית גוברין. התחלתי להיות רעב, לקחתי את
האקדח שלי, ופרצתי למסעדה בתחנת הדלק הקרובה, המלצר לא ידע מה
לעשות, אז יריתי בו בכדי לאסוף את החלקים שנשרו, אכלתי אותם
בתיאבון. לא יודע מה קרה לי, אבל הייתה לי תחושה שאכילת בשר
אדם היא בהחלט דבר שייתן לי מצע לכתוב עליו. לא הסרתי את
הבגדים לפני שהתחלתי לבלוע ונתקע לי הסמל של ליויס בשפה
התחתונה, התחיל לרדת לי דם והרגשתי כמו ערפד שאוכל את
קורבנותיו. ידעתי שזה לא ייתכן, אבל היו לי ניבים רציניים.
הייתכן שמתתי מתישהו בשלב הקודם ועכשיו אני ערפד?! בחנתי את
דמותי במראה, רק חתיכות של בגדים נראו על הריצפה, אני ערפד!!!
איזה כיף תמיד רציתי שבאפי תבוא לעזור לי, אולי היא תתאהב בי,
אני אהיה מוכן לעשות הכל בשבילה. זה גם ייתן לי רקע טוב לסיפור
"הפגישה שלי עם באפי, זקנות וסטלגמיטים".
הייתי חייב להגיע לבית גוברין בשביל הקטע עם הסטלגמיטים בסיפור
שעוד לא כתבתי, ידעתי שזה לא הגיוני, אבל לא היה לי זמן,
הנחישות עזרה לי להגיע לבין גוברין.
עליתי על האופנוע. לא ידעתי שערפדים יודעים לנהוג, ועוד באור
יום, אולי אני לא ערפד? אולי אני זומבי, אבל למה אני לא נראה
במראה?
המשכתי בדהירה, הפעם 140 קמ"ש, רציתי לבדוק מתי יעצרו אותי, אם
בכלל. אני מת!!!!!! אבל מה זאת הנחישות הזאת ?! הנחישות משחה
אותי לכיוון בית גוברין. שידעתי שהיא איפה שהוא עוד כמה
קילומטרים.
איזה 10000 מטר לפני, ראיתי את באפי עומדת בכניסה בעמידה השווה
שלה, עם הצלב מאחורה. מה פתאום צלב, תהיתי, אני יהודי מת, היא
הייתה צריכה להביא מגן דוד. היא הניפה אותו מולי, וזה ממש לא
הזיז לי, לקחתי את הצלב ממנה כחרב, והצמדתי אותו בין שדיה. היא
נלחצה אחורה והביאה לי בהפוכה. הרגשתי "עד כאן", ולא יכולתי
להוציא הגה. אז הורדתי לה פנס בפרצוף והיא נתנה לי נשיקה.

התעוררתי, לא האמנתי כמה קיטש יכול להיות רצון לכתוב שוב. אוף,
מה היה בחלום הזה, אני לא זוכר את כל הפרטים, אני חייב לנסות
להרדם ולהמשיך מאותה נקודה.

נרדמתי, איחרתי, באפי כבר היתה מרוחה עלי, פיספסתי את קטע
ההתפשטות, באסה, היא בכלל לא שווה כמו שחשבתי, אמרתי חבל,
והתעוררתי.
אישתי ישנה לידי, נתתי לה נשיקה והלכתי לחשוב עד דברים אחרים.
ולכתוב את כל זה........להההההה......