כשהייתי קטן, גרתי בשוויץ בעירה קטנה בשם לישוויק. בוודאי לא
שמעתם עליה מעולם, וטוב שכך, שכן האנשים שם לא היו ממש
ידידותיים, וגם לא היה כל כך מה לעשות שם , מלבד מלגדל פרות
ולאכול אותם (ולא רק  פרות).
השקט הזה של השוויצרים שיגע אותי. לא הבנתי למה הורי ירדו לשם
כשהיינו קטנים (יש לי עוד אח גדול שלא היה מוכן לרדת לשם,
והעדיף להתגיס לצנחנים). אמנם המצב בארץ היה חרבנה כבר אז, אבל
הם בטח לא חשבו שהתעסקות עם פרות ממש ממלאת את החיים, בכל
אופן, אני לא חשבתי ככה מהיום שהגענו לשם.
הייתי ילד די בעייתי בבית-ספר, מה אני אגיד לכם, הערס של
הכיתה.
תדמינו אותי, ישראלי טיפוסי, מקשיב בסבלנות לדברי המורה
(סליחה, פרופסור) בלי להתפרץ. המורים ממש נדהמו כשרציתי לקדם
קצת יותר מהר את "הפרויקט" שלנו בשיעור מלאכה בכיתה ד' - לבנות
בית שוויצרי עם גינה ירוקה ושוקולד על העצים.  הקיצר, לא הייתי
ילד אנמי כמו כל האחרים, אלא כמו סוכריות קופצות בשוקלד פרה,
מתוק ושובב.

לאחר שנים של נסיונות שכנוע כושלים של ההורים לחזור למדינת
האין מצב, החלטתי בצעד מהפכני לעשות מעשה בכיוון הפוך. אם לא
לחזור לארץ זבת החומוס, אז נביא קצת מהדברים לשוויצלנד.
מכיוון שמה שהפריע לי הכי הרבה זאת העובדה שהפרות לועסות עשב
יותר מהר מאיך שדברים זזים במדינה הלפלפית הזאת, החלטתי לנסות
לשנות את המצב הזה. התחלתי ב"קטן", התכוונתי לפתוח פלאפליה
בציר מרכזי, בלי חריף בשלב ראשון, בכדי לא להכניס את השוויצים
להלם.
בכדי לדאוג לכך שאנשים יחזרו, חיפשתי ומצאתי אלו עשבים אסורים
לפי החוק השוויצרי, ויבאתי כמה שתילים של עשבים ממכרים שבכלל
לא מוכרים שם; תיארתי לעצמי שעד שהשוויצים האלה יזוזו ויכניסו
את העשב הזה לרשימת הסמים האסורים, אני כבר אעשה את המכה שלי.

עכשיו, בכדי להוסיף עוד קצת ישראליות לסיפור חיפשתי משהו
שיוציא את האנשים משלוותם המעצבנת.
את הפלאפליה מיקמתי על הציר המרכזי, באיזור ירוק ככל האיזורים
האחרים, אבל בקרבת עיר שתנועה רבה זורמת אליה וממנה. מספיק היו
לי האנשים שנכנסים לעיר ואולי רוצים להרגע קצת עם איזו ארוחה
טובה לפני העבודה . הסברה שלי התבררה כלא נכונה, ונאלצתי לשכנע
ספק דלק מקומי, לאפשר להקים את הפלאפליה שלי בתחנה שלו, תוך כך
שאני מחויב להעביר לו 10% מהרווחים של המסעדה הגדולה שאני הולך
להקים שם (כך אמרתי לו). אמרתי לבעל התחנה שיקח לי קצת זמן
להקים את המסעדה, והתחלתי עם "בוטיק" קטן, מה זה בוטיק, עגלת
גלידה שהשגתי יד שניה, עם איזו כירה קטנה לטיגון שמן משוחזר.
הלקוחות התחילו לבוא, בהתחלה בהססנות, אבל עם הזמן, העשב עשה
את שלו, והשם של הפלאפליה שלי הגיע למרחקים. אנשים התחילו לבוא
לפלפליה שלי במיוחד. עם הזמן הוספתי גם חריף למתכון, אבל זה לא
מה שהיה מעניין באמת. בגלל העובדה שה"בוטיק עזרא" (קוראים לי
עזרא ד"א, נעים מאוד) היה מאוד קטן, אנשים היו מכורים והיתה רק
יד אחת שמכינה את החומוס צ'יפס סלט עם הפלאפל, נשתרכו תורים
ארוכים של מכוניות בכניסה לתחנת דלק ויצרו "גנות קטנה". בגלגלץ
השוויצי דיווחו ששנים לא נראו פקקים כאלה באיזור, וחשבו אפילו
להקים רמזור שם בגלל זה (בהחלט הישג).
זה היה הרגע שלי, הרגשתי יותר ישראלי עם הפקקים, העשן של
המכוניות, והחומוס צ'יפס סלט...הייתי פותח גלגשוויץ בבוקר
ושומע את התזמונים של הפקק שלי, כשהתזמונים היו קצרים, הייתי
מוסיף עוד קצת מהרכיב הסודי שלי והכל חזר לסורו.
לא עברו כמה חודשים אחרי שהתבסס מעמדי, והשוויצים עלו על
המרכיב הסודי שלי בפלאפל, ושלחו אותי לספור בלטות בכלא המקומי.
אחרי כמה שנים השתחררתי על התנהגות טובה (אין לי מושג איך
עשיתי את זה) ויצאתי לחופשי. ההורים שלי, כבר מזמן שכחו את
העברית ודיברו בינהם גרמנית, ובכלל בקושי זיהיתי אותם עם כל
הלבוש המצחיק שלהם. לקחו קשה את הקטע "בשוויץ תהיה גבינה
שוויצרית". אמרתי להם שלוש יפה, וחזרתי לארץ. עזבתי את עסקי
הפלאפל, אבל עברתי למשהו דומה  : "עזרא ובניו על האש" - רשת
שיפודים כלל ארצית שמימנתי מהבוחטה הקטנה שעשיתי לפני שעצרו
אותי, ושמתי, איך לא, בבנק ב...שוויץ....לפחות משהו אחד אהבתי
שם.