הוא נח לו שם. או בעצם לא בדיוק נח. הוא בהחלט לא ישב, וגם לא
שכב, עם המילה "תלוי" הוא לא הרגיש בנוח כי התלוותה לה
קונוטאציה של תליה בחבל. ממוסמר, הוא החליט לבסוף, אם מישהו
ישאל אותי אני מה אני עושה אני אגיד שאני פשוט ממוסמר לי כאן.
הוא חייך לעצמו חיוך מרוצה.
השער שלו, שירד קצת מעבר לכתפיים, היה מוכתם בדם קרוש. הכאב
בגפיים חלף מזמן ועכשיו הן היו יותר רדומות מקיימות. אבדן דם,
הוא חשב לעצמו וניסה לקבץ יחדיו את מעט הידע הרפואי שנצטבר
במוחו כתוצאה מצפיה ממושכת באי.אר.; כן, בהחלט אבדן דם, הוא
מלמל לעצמו בראשו והביט לצד - על יד ימין הממוסמרת לפיסת העץ
שמאחוריו.
היה לו די נוח להיות צלוב.
הוא נזכר בתמונות של ישו שהוא ראה, גם כן ממוסמר לצלב עץ.
מעניין אם גם לו היה נוח, הוא הרהר בינו לבין עצמו, והתנחם
במחשבה שאולי בנו היחיד של האל לפחות מת כשנוח לו. כלומר, לפני
שהוא החל להעלות ריח ריקבון והעופות ניקרו בבשרו בעודו בחיים.
ואז הוא הבין. גל של חום מחליא פגע בו, יחד עם ההכרה בכך שהוא
עתיד למות, והוא אפילו לא גאל את האנושות מחטאיה או מה שזה לא
יהיה שקדוש מעונה אמור לעשות. למעשה, הוא אפילו לא קדוש מעונה.
הוא סתם בחור שממוסמר לו שם - צלוב - בחצר האחורית של משפחת
בירק, ואפילו שנוח לו הוא לא נהנה מזה בכלל.
בערך אז עברו שני אנשים שם ליד, דוחפים עגלת תינוק. לרגע די
הפתיע אותו שהגבר דחף את העגלה, כי למרות כל הדיבורים על
שוויון הוא מעולם לא ראה גבר דוחף עגלת תינוק. הם הציצו בו
וחייכו לעצמם. היי, האיש על הצלב, הם קראו לו, הגיע הזמן,
היינו צריכים גואל. הוא רצה לחייך להם בחזרה אבל החליט שאין זה
יאה לקדוש מעונה לחייך, לפחות לא לפני מאמיניו. אז הוא סתם
נשאר שם - ממוסמר וחסר הבעה.
היה די מדכא להיות על הצלב, וזאת למרות העוברים ושבים שהרעיפו
עליו מבטים מעריצים. הוא אפילו התחיל לחשוב שאולי כדאי לנסות
לרדת משם. לנוח. אבל המבטים טעוני האמונה שללו זאת ממנו. כשהוא
החל שוקע אל תוך הדיכאון נעצרה מולו מישהי בנעלי התעמלות
שחורות ובדל סיגריה בפה, והעבירה עליו מבט בוחן. היא לבשה
חולצה משובצת בצבעים שהוא בכלל לא אהב, גם היא למעשה לא אהבה
אותם, אבל זה הדבר הראשון שיצא מהארון בבוקר. במקום להמשיך
ללכת היא בהתה בו ושאלה מה הוא עושה שם למעלה. גואל אותך, הוא
ענה בשקט הנאה לקדוש מעונה כשהוא על הצלב שלו. אז תעשה טובה
ותרד משם, כי אני לא מרגישה גאולה במיוחד כשאתה תלוי שם. הוא
בכלל לא אהב את המילה "תלוי", הוא רצה להגיד לה את זה, אבל
מתוקף מעמדו כאיש על הצלב הוא שתק. היא הסתובבה ופלטה, יותר
לעצמה מאשר לו, טוב, תעשה מה שאתה רוצה. קצת חבל שהיא הלכה,
הוא חשב, היא היתה די חמודה. הוא שוב תהה אם כדאי אולי לרדת
מהצלב וללכת אחריה, אבל אם הוא ירד אז היא ניצחה והוא הפסיד.
ולכן הוא נשאר שם - ממוסמר וחסר הבעה.
הערב החל לרדת, והוא השתעל קצת והקיא דם, אבל האנשים ברחוב רק
הביטו בו בעוד יותר הערצה. הגב שלו התחיל לכאוב, ומה שנותר
מהתחושה בגפיים התפוגג לחלוטין. ואז הוא הבחין בגבר זקן שעומר
שם ליד ונראה מבולבל למדי, מביט סביבו בחוסר אונים. בסוף הזקן
קבע את מבטו עליו, או למעשה - על הצלב. תגיד בחור, הזקן
המבולבל חקר, יכול להיות שהדבר הזה מעץ שלך עשוי מהספסל שהיה
כאן. הוא חשב על זה קצת, ולמעשה לא היה לו מושג מאיפה בא הצלב
שלו. אה, אולי, הוא ענה, אני לא יודע. האיש הזקן הביט בו
בעניים שקטות ושקועות, והקמטים על העור שלו העמיקו. חמש-עשרה
שנים אני יושב כל יום בערב על הספסל שלי, הקול שלו רעד, ואתה
בא והורס לי אותו בשביל הדבר הזה שלך, הוא נופף אצבע גרומה
לכיוון הצלב. מה אתה בכלל עושה שם, הוא המשיך, ממוסמר לעץ הזה
שלך. האיש על הצלב התעודד מהמחשבה שלפחות הזקן מבין שהוא
ממוסמר ולא תלוי. מצטער, הוא ענה, אם אתה רוצה יש עוד ספסל
מעבר לכביש. עוד ספסל מעבר לכביש, חכמולוג גדול ממוסמר לו שם,
לוקח לי את הספסל ועוד שולח אותי לאיזה ספסל אחר, לא רוצה ספסל
אחר. הזקן הסתובב והלך משם, רוטן לעצמו, משאיר את הקדוש המעונה
מאחוריו.
הדיכאון החל לחלחל שוב, לאחר הפוגה קצרה שהביא עמו הזקן. הוא
ממוסמר שם, לבד, כבר אין אפילו אנשים ברחוב שיביטו בו בהערצה,
ועד מחר בבוקר כשהם יחזרו הוא בטח ימות. טוב, זהו, נמאס, קול
תקיף קרא בראשו, יורדים.
הוא אסף את מה שנותר מכוח גופו ומכוח רצונו ומשך את יד שמאל
מהצלב, עוקר את המסמר ממקומו. הוא צרח בכאב כשהמסמר נע בתוכו,
אבל יד ראשונה היתה חופשית. בניגוד לרצונו הוא נמשך להביט בה,
היא קבלה גוון סגלגל וטיפות דם נפלו אט אט מהמסמר והתנפצו על
הדשא שנראה שחור למדי באור הירח הקלוש. הוא כרך את היד סביב
הצלב והשתמש בה כדי להניף את היד השניה מהצלב גם כן. עוד צרחה,
ועוד יד חופשית. כששתי הידיים כרוכות סביב הצלב הוא בעט כלפי
מעלה בשתי רגליו, והמסמר שחיבר אותן לצלב נשלף מהן ומהצלב כאחד
וניתז למרחק. הוא התמוטט מהצלב לקרקע, בקושי נושם ומקיא דם.
מסמר אחד החליק אל מחוץ ליד בכוחות עצמו, משומן בדם; את השני
הוא נאלץ לשלוף בכוח, בכאב. דם קלח מהפצעים הפתוחים, תחילה
במהירות ואז לאט יותר ויותר, עד שנדמה היה לו כי לא נותר עוד
דם בגופו שיפרוץ דרך הפצע. הוא ניסה לקום על רגליו ונפל לקרקע,
ראשו נחבט באבן קטנה. כל ניסיון כושל לקום הותיר אותו חלש עוד
יותר, והכאב המידי שפג אך פינה את מקומו לכאב עמוק וקבוע יותר.
ובסוף האיש על הצלב נותר לשכב שם חסר תנועה, מנותק מהצלב שלו -
לא ממוסמר וחסר הבעה.