[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל גרוסברג
/
בת הים הקטנה

"ההתנסות והסקרנות בשונה לעתים אינם מועילים כלל, ואף מזיקים."
אביה, מלך הים, תמיד אסר עליה לעלות על פני המים. הוא תמיד
ציפה לגרוע מכל שיקרה לבתו הצעירה, שסקרנותה תפגע בה לרעה יום
אחד.





האורות המרצדים מעל לפני המים משכו את תשומת ליבה, הפנטו אותה,
והיא עלתה למעלה, אל מעל הגלים. היא הביטה בספינה, ממנה בקעו
האורות המרצדים והמוסיקה המרקידה.
היא זמזמה עם המוסיקה, היה לה קול מדהים. כל שאר בתולות הים
קינאו בה כמו שלא קינאו בדבר במצולות הים. היא התקרבה עוד ועוד
אל הספינה אשר בערה כמו נר המבקש שתיכווה ממנו.
היא הציצה אל הסיפון, ושם הוא עמד, יפה תואר כמוהו לא נראה
מעולם במצולות, והוא רקד אתה, היא הייתה גם יפיפייה, אך לא יפה
כמו בת-הים הקטנה. אף בת-תמותה לא השתוותה אל בנות המצולות.
אך לבת הים הקטנה לא היה אכפת, היא התאהבה בו כאילו ברק הכה
בה.
והוא אכן הכה, הוא ניפץ את הספינה לרסיסים, והספינה עם אנשיה -
למצולות.
אלו שהחזיקו מעמד עלו על סירת הצלה.
"אדוני, עלה עמנו!" הם צעקו ליפה-התואר.
"אני לא יכול, אני צריך למצוא את העלמה," צרח.
הוא שחה בין כל שברי הספינה ומצא אותה מעולפת, מונחת על אחד
משברי הספינה. הוא לקח אותה ושחה אתה לסירה, הוא העלה אותה,
ואז הגלים סחפו אותו עמם.
"אדוני!" צעקו משרתיו, אבל כבר היה מאוחר מדי.
כך תמה מסיבת האירוסין של הנסיך ואשתו לעתיד.
בת הים הקטנה לא הייתה יכולה לצפות בנעשה בלי לעשות דבר, היא
צללה למעמקים ומשתה משם את הנסיך בכל כוחה, עד אור היום, היא
משתה אותו, ושחתה עמו, עם יפה התואר, עד לחוף מבטחים.
היא ניערה אותו, דגדגה אותו, סטרה לו, אך לא הצליחה להעירו,
ואז החלה לשיר לו - קולה המדהים עורר אותו מיד לתחייה.
הוא הביט בה, היא קרנה, היא הייתה מדהימה, בתולת הים הזו,
שיערה שחור - חושני כל-כך, שדיה מעוצבים בצורה מושלמת, גופה
המעודן, ידיה הרכות והלחות, עיניה הבהירות, וקולה, הו, קולה
המדהים!
הוא נגע בה, הוא נשק לה, הוא למד והכיר כל חלק בגופה המושלם,
חציו אדם-חציו דג. הם עשו שם אהבה על החוף, לאור הזריחה
המלטפת, הם חלקו תשוקה אותה לא ידעו שניהם מעולם.





תהיתי אם לסיים את הסיפור כאן, איפה שהכל טוב ויפה, כאשר העתיד
נראה טוב, הסיום פתוח, אבל יש יותר מדי שאלות, שורת הפתיחה לא
באה לידי ביטוי (ההתנסות והסקרנות בשונה לעתים אינם מועילים
כלל, ואף מזיקים), והקונפליקט לא היה חזק מספיק, לכן תאלצו
לצפות למה שיקרה בהמשך, וזה לא הכי משמח שבעולם, כך מי שבוחר
להפסיק כאן, אני אתו.





אחותה מצאה את בת-הים הקטנה אחר חיפושים קדחתניים, שם, מעל
המצולות, עם בן התמותה, במהלך מתן-אהבים, שיגול, סיפלוס, קיום
יחסי מין, או בשפת יומיום פשוטה - זיון.
זיון? כן! ועוד עם בן תמותה!
"אחותי, מה את עושה?!" כמעט שאיבדה את יכולתה לצוף מרוב הלם.
"אוי, לי, אחותי, רק שהדבר לא יגיע אל אבא!" אמרה בת הים הקטנה
מתנשפת.
"בואי כבר! כולם מחפשים אחרייך ודואגים לך!" צעקה האחות.
"רק תבטיחי שלא תפצי את פיך! את חייבת!" אמרה בת הים הקטנה
בדאגה.
"אה... מה קורה פה בדיוק? אני קצת מבולבל." הנסיך גרד את
ראשו.
"שתוק!" אמרו השתיים.
"טוב," אמר וחזר לנמנם על החול החם, הרי מה אכפת לו, הוא את
שלו כבר עשה וסיים.
"את מבטיחה?!" שאלה בת הים הקטנה.
"כן, אני מבטיחה!" אמרה האחות, "עכשיו בואי!"
הן ירדו חזרה אל המצולות ולא פצו את פיהן על מה שקרה באותו
הבוקר על החוף.





בת הים הקטנה הייתה נלהבת, היא חשקה יותר מכל, לפגוש עוד פעם
באהוב לבה. הוא מצדו היה בטוח שסתם בלע יותר מדי מי מלח ונכנס
לסרט מטורף בו הוא משתגל להנאתו עם בתולת-ים מזמרת.
בת הים הקטנה לא ידעה מה לעשות עם עצמה, לו ידעה רק איך תוכל
לשוב לראות את אהובה, לכן היא ניגשה אל בתולת-הים המנודה ביותר
במעמקי הים, המכשפה, נושאת נגיף האיידס.
בכניסה למערת המכשפה שכבו פגרי בתולות ובתולי ים שנשאו את נגיף
המחלה האיומה לה אין מרפא. בהמשך ראתה נוספים גוססים - מסכנים,
כפופים, חלשים, מנסים לאחוז בה לעזרה, אך פחדה שאם רק תיגע
בהם, תהפוך אף היא לנגועה במחלה.
היא נכנסה אל פנים המערה, הביטה בבקבוקים שהיו מלאים בכדורים,
בתיבה אשר הייתה מונחת על השידה ובנוגדני האיידס. היא התיישבה
על כיסא אדום ומרופד שעמד בקצה החדר, היא ציפתה לבואה של
המכשפה. בריאה מתמיד, צעדה לתוך המערה, לבושה בשמלה שחורה עם
מחשוף עמוד, את פניה עיטרו מייק-אפ לבן ושפתון אדום בוהק, זו
הייתה המכשפה. בעבר, עוד בימיה הטובים, נחשבה לסמל סקס נחשק
בקרב בני הים, לפני שקיבלה את מחלתה, ואף על פי יופייה, את
פניה חרשו קמטים וחריצים, ולא הייתה זקופה כפי שהייתה בעבר.

"ערב טוב לך, מה רצונך?" סיננה לעבר בת הים הקטנה.
"רגליים." אמרה בקול רועד.
"רגליים?" השתהתה המכשפה, "מיהו בן התמותה עליו את חולמת
בלילות?"
"הוא נסיך, הצלתי אותו מן המצולות לפני מספר ימים, ואינך
מבינה, אינך יודעת כמה לבי מתגעגע אליו, אתן הכל בשביל להיות
עמו." אמרה ועיניה התגלגלו בחוריהן.
"הכל?"" שאלה המכשפה בקול זומם.
"הכל." אמרה בת הים הקטנה בבטחון.
"אעשה אתך עסקה," אמרה המכשפה, "אתן לך רגליים ל-3 ימים ו-3
לילות, בתמורה אקח את קולך, הרי יש לך את יופייך, וכל צעד
שתעשי, תרגישי כאילו חודרות לכפות רגלייך כ-100 סכינים, זאת
כדי שתדעי על מה ויתרת. אם תצליחי לפתות את הנסיך לנשיקה
בשלושת היממות הללו, תוכלי להישאר על האדמה לכל אורך חייך, אם
לא, לא רק שתחזרי למצולות, אלא גם תישאי את נגיף האיידס,
מוסכם?"
"אהמ... אני... לא... כאילו..." גמגמה בת הים הקטנה.
"נהדר! יש אישור מאבא? שלא יהיו לי צרות מעורכי הדין." אמרה
המכשפה.
"לא..."
"לא נורא, בואי נתחיל!" צרחה המכשפה בטירוף מאושר.
היא שלפה את תיבת האוצרות מן השידה, ופתחה אותה. עשן עף מתוכה,
אל גרונה של בת הים הקטנה, היא נחנקה, והעשן יצא מפיה, יחד
אתו, קולה, העשן חזר אל תוך הקופסה, והיא ננעלה במפתח, המכשפה
הניחה את התיבה חזרה במקומה ואת המפתח הניחה במחשופה.
המכשפה הלכה לצד השני של המערה, ומאחורי פרגוד הכינה לבת הים
הקטנה תה אלמוגים כדי להרגיע את הצריבה בגרונה, ושלשלה לתוכו
כדור LSD.
היא יצאה מאחורי הפרגוד ונתנה לבת הים הקטנה את המשקה.
"קחי, זה ירגיע את הצריבה בגרונך, הכנסתי גם כדור שיפריד את
סנפירייך לזוג רגליים, עלי אל מעל המצולות, ורק שם, בחוף
מבטחים, שתי את המשקה," אמרה.
בת הים הקטנה מיהרה לצאת, בחיים לא פחדה כל-כך, בחיים לא הייתה
מבוהלת כל-כך.
היא הגיעה אל החוף, אור השמש המתוק חימם את גופה הרועד מפחד.
היא לגמה מהתה, שתתה עד הטפה האחרונה, ואז התעלפה.





ספלאש! מים קרים נשפכו על פניה של בת הים הקטנה, היא ניסתה
לצרוח אבל אף קול לא בקע מגרונה. היא פקחה את עיניה, זה היה
הוא, הוא עמד מעליה, מאחוריו העירו קרני השמש.
והיא ככה שוכבת מעל החול, עירומה כביום היוולדו של בן-תמותה
רגיל.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
היא הנהנה בראשה.
"בואי, אעזור לך לקום," הוא הושיט לה את ידו.
היא התרוממה על רגליה, עשתה צעד אחד, וכף רגלה חשה כאב גדול,
היא נפלה ושוב התעלפה.
הנסיך נשא אותה אל הארמון.

היא התעוררה רק בבוקר למחרת, וכבר בזבזה זמן יקר, נותרו לה
כ48- שעות בלבד לגרום לנסיך לנשק אותה.
הנסיך הושיב אותה על כסא גלגלים, וכך עשה לה סיור בארמון, ובין
השאר הוא סיפר לה על מעלליו ברחבי הממלכה, על ארוסתו, על חייו,
ועל... ארוסתו.
היא רצתה לספר לו כל-כך הרבה, רק להשמיע ציוץ כדי שייזכר מי
היא, אבל לא יכלה לעשות דבר. הלילה הגיע, והיא הלכה לישון.

"קומי, נערה, היום זהו יום גדול! הסתדרי מהר!" העירה אותה
המשרתת.
היא פקחה את עיניה, ולא הבינה, היא סימנה בידה למשרתת - "מה?"
"היום הנסיך וארוסתו מתחתנים! מהרי ילדה!!"
היא לבשה לאיטה את בגדיה החגיגיים שהנסיך הכין לה בחדרה, ליבה
נעצב מאד, היא ידעה שאין סיכוי שהנסיך ינשק אותה. היא סיימה
להתלבש ולהבריש את שיערה והתיישבה על כיסא הגלגלים ויצאה
לסיבוב בחוף.
על הצוק בצדו השני של החוף ישבה המכשפה וציפתה לבואה של בת הים
הקטנה.
"ידעתי שתבואי," חייכה המכשפה ברשעות, "את בטח החלטת לוותר,
הא?"
היא הנהנה בראשה.
"ובכן, אביך ואני עשינו עסקה קטנה, אין הרבה אבות שהיו מסכימים
לדבר שכזה."
בת הים הקטנה הביטה בה במבט תמוה.
"אה, דרך-אגב, אחותך מתנצלת עד מאד על שספרה לאביך את אשר
קרה," צחקה ברשעות, "אבל חזרה לעסקה, ולך אין דר להגיד בנדון,
חה, בין כה וכה את לא יכולה!" צחקה בצחוק גדול ורשע, "אביך
הסכים להשתגל עמי, ולחלות במחלת האיידס ובתמורה להציל אותך -
את נשארת על האדמה עד סוף ימי חייך, באותם התנאים בהם את
כרגע."
האב עלה על פני האדמה, ובת הים הקטנה החלה לבכות כאשר עקבה
אחריו. היא צפתה בו ובמכשפה משתגלים, ומיררה מבכי, אפילו לא
יכלה לשחרר יבבה.

כשסיימו, הוא הפך להיות עוד אחד מיצוריה המסכנים, והיא שלחה
אותו למערתה, יחד עם שאר הנגועים המחלה.

"ההתנסות והסקרנות בשונה לעתים אינם מועילים כלל, ואף מזיקים,"
ציטטה המכשפה את אביה של בת הים הקטנה, צחקה צחוק רשע, ונעלמה
משם.
בת הים הקטנה חזרה עצובה אל הארמון, והיא ישבה בחדרה ובכתה,
חיכתה שהליל ירד.





לאור ירח מלא, וצלילי מוסיקה שמים ברקע, היא עמדה על המעקה, על
הקצה של הספינה, בכוחות כפות רגליה האחרונים נשאה את עצמה לשם.
היא אחזה בעמוד כדי לא למעוד.
מה נשאר לה בחיים? אהובה נישא לאישה אחרת, קולה ובתוליה נלקחו
ממנה, כל מה שהיא יכולה לחוש באמת זהו כאב כפות רגליה, שמשקפים
כיצד לבה חש, לא נותר לה דבר, אלא לקפוץ אל המצולות.
היא פרשה ידיים לצדדים וקפצה, היא עשתה זאת בלב שלם.





היא התעוררה במיטתה של המכשפה, זו ישבה לצדה, וליטפה את ראשה,
היא הגישה לה כוס תה נוסף, בתוספת הקול שלה.
בת הים הקטנה לגמה, קולה שב אליה.
"מה קרה?" שאלה.
"לא הרבה," אמרה המכשפה בקול עדין, "רק רציתי להוכיח לך
משהו."
"מה זאת-אומרת?" שאלה בת הים הקטנה.
"ההתנסות והסקרנות בשונה לעתים אינם מועילים כלל, ואף מזיקים,"
אמרה המכשפה.
"אוהו! כמה פעמים ששמעתי את המשפט הזה!" התלוננה בת הים
הקטנה.
"תסתכלי עליי, בתולת ים, אני גוססת מנגיף האיידס, אני מכירה את
המשפט הזה יותר טוב מכולם." אמרה המכשפה בעצב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פששש, יש עליו,
על יעקב פופק
הזה, אה?



אפרוח ורוד,
מפרגן לקולגות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/01 23:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל גרוסברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה