כבר נשטפה נפשו העייפה,
מזרם של דמעות, מאהבה שנטרפה,
וזכרונות ילדות קשים, צדים אותו כמו נושים,
בלב מכים, את כוחותיו הם מבקשים..

מבט מושפל, הבכי האומלל,
של ילד ,שניסה לשאת את כובד הגורל,
מביט סביב, רואה שחור, רעב, עירום, רועד מקור,
ואין לאן ללכת, אין לאן לחזור..

ושוב עבר ליד הבית הישן, חשב על המיטה, על השולחן,
על שבנה את מכונת הזמן מתחת לשמיכה..
דמעה קטנה יורדת, ושוטפת כמו גאות
עוד זיכרון תמונה קטנה של אהובת ילדות...