פרצוף צוחק משדה קוצים ולא רואה ממטר..
עכשיו אני יודע הכל..
חשבתי שתמיד צריך לסבול אבל בסתר..
חשבתי שאסור לשאול..

שנים עברו, שכבות על שכבות.. מי אמר שלומדים עם הזמן?
"עכשיו אני יודע הכל.."
חשבתי שאתמיד לעננים.. אך הם כוסו בעשן..
חשבתי שאסור למחול..

ממעלה ההר מביטים.. ואני נקודה..  נקודה.. בתוך ים של דמעות..
אולי כבר לא אדע את הכל..
חשבתי שישנם אנשים.. כמוני.. אולי בסתר..
העולם לא מספיק גדול..

הציעו לי מיטת רגיעה..
עם מצע של קוצים חדים..
שוב נגיעה קלה בלב, דוממת..

הבטיחו לי את מי ההרים..
אך שתיקה צלולה..
שוב לקול מכאובים.. והדלת נטרקת..

בפרך שוב עמלתי לחצוב לי קצת תקווה,
הצחוק תלה בי שיר, הכאב אותי לראווה..
הבטחתי שאתמיד עד סוף דרכי לעננים..
אך לנגד העיניים השמיים משתנים.....

לנצח אצעד בשדה קוצים כמו עיוור..
פצוע ושרוט בלב..
ראיתי בדרכי כבר אנשים שמשתנים..
אבל לנצח אשאר אוהב.