התחלתי לחשוב מחשבות של סתם, של יומיום, מחשבות אובדניות על
המוות שאחרי החיים והחיים שאחרי המוות. התחלתי לחשוב על השגרה
שהשתלטה על כל חופש שניסה לחדור אליה. כמה שגרתי להיות שגרה.
הכל צפוי ומשעמם. אני בכלל לא רוצה לכתוב, אין לי מה לכתוב,
אין לי מה להגיד, אין לי מה לחדש.

חשבתי אם כבר אני אכתוב כלום אז מוטב שאני אכתוב כלום מכל הלב,
שיעריכו את הכלום שלי כמו שלא העריכו כלום מעולם. כמויות של
כלום אני יכול להעמיס באותיות, למלא מכולות שלמות בכלום מסחרי
ומשובח ולשלוח לארצות-הברית, לשווק את זה בחנויות. אנשים יקנו
את הכלום שלי כמו כלום ואני יעשה מזה מליונים. במליונים האלו
אני אקנה צעצועים חדשים שמהם אני אפיק כלום מתוחכם יותר, וגם
בטח אני אמצא מישהי שתתאהב בכסף שלי ובקסם האישי שהוא מקנה לי,
בטח אני גם יזיין לה ת'צורה והיא תיהיה שווה לא נורמלית, כמו
בפרסומת לשמפו שעושים ממיץ של אגוזים.

אחרי שאני יזיין אותה מספיק פעמים וארגיש הרבה פחות שום-דבר
ממה שאני מרגיש בדרך-כלל, אני אזרוק אותה ואגיד לה שגם אם
הייתי מת בתאונה חזיתית בין אוטובוס לפול-טריילר היא לא הייתה
מקבלת גרוש והכל היה הולך למלחמה נגד הסרטן. זונה קטנה ורודפת
כסף. בינתיים אני אמשיך לעבוד על החוסר-תכלית שאני מייצר ואמלא
את החיים הריקניים שלי בקורנפלקס וחלב.
אני אשמין הרבה, אפתח כמה הרגלים לא יפים במיוחד. לא שם זין על
אף אחד. לא צריך לשים זין על אף אחד.

ככל שתיהיה נחמד יותר לאנשים, ככה הם ירגישו יותר נוח לצחוק לך
בפרצוף, להגיד לך מה הם באמת חושבים עליך, לשקר אחרי זה, לספר
לחברים שלהם את כל מה שביקשתם מהם לשמור בסוד, להסתובב אליך,
להתנצל על זה ואחר-כך שוב לצחוק לך בפרצוף.
זאת מחזוריות הנחמד.

מזל לפחות שאני לא חתול. אם הייתי חתול היה הכי גרוע. תמיד
כשאני חתול אני רוצה להיות כלב וכשאני כלב אני כבר מעדיף חתול.
כמו שיש קיץ אני תמיד רוצה חורף ולהפך.
כל מי שאלרגי לעונת האביב, דינו מוות.

בזאת אסכם את מילותיי האחרונות בהחלט ללילה ראשון בתקופה
מסויימת מאד שמסמלת אין-קץ ימים ספורים של זיוני שכל דרמתים
שהובילו בסופו של דבר לאותו הדבר שהוביל לנקודת ההתחלה שלא
הייתה קיימת מאז ומעולם. להתראות.