נכתב בלבנון ביום של שמיים אפורים
יום של חיילים מתים
יום של פרידה ממישהי יקרה


רוני:
בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שחשבת על הכל והגעת להחלטה. אמרת
שנמאס לך, שאת צריכה דרך חדשה. ישבנו בקיוסק ושתינו גזוז, שלי
היה מר, טעם של דמעות.
יומיים אחר כך, עודי מנסה לעכל, פרצה המלחמה.

בפעם האחרונה שראיתי  אותך דיברנו על אהבה ועל החיים, מאז עברו
שבועיים ומולי קבורים החברים. את אמיר ואת ליאור קברתי במו
ידי, מוקש נ.ט סורי ריסק את חברי.
זו הייתה שעת צהרים נעימה ושמש מחממת את השמים, כעת את השמש
מסתיר האבק שמעלים הטנקים בדרכם לחזית.

מלחמה אמורה להוציא את המרב שבכל בנ-אדם אבל במלחמה הזו אני
הולך לקראת המוות בזרועות פתוחות. חשבתי הרבה על פרידה ממך וכל
מה שראיתי מסביב זה מוות, אי רצון לחיות. עד השיחה האחרונה שלי
איתך החיים היו בנויים עבורי ומתוכננים, מסנוור מאהבה. הראית
לי שלכל אור יש גם מנהרה, מחיים בטוחים נזרקתי לאמצע השממה.
אני צועד אל המוות מטופש ככל שיהיה במלחמה טיפשית מאין כמוה
כאשר אני אחרי חשבון נפש ארוך והסיבה לחיות נטשה כמו טייס
שמטוסו עומד להתרסק.
חיי בלעדיך מובילים לכלום ולכן סיומם במוות הרואי על אדמה
שתביא לנו רק צרות נראה לי מתאים.

אל תבכי עלי שתקראי את שמי בין שמות הנופלים ואל תבקרי את
האנדרטאות שיישאו את זיכרי. אני רק רוצה להודות לך על שנים
נפלאות, שנים יפות, שנים שבהם השמש זרחה והאוויר היה נקי.
הראית לי ולו לרגע את טעם החיים, וכן החיים יכולים להיות
מתוקים.
אם רק אמות וזכרך במוחי, עם חיוך רחב יכסו את גופי.

תשכחי אותי ותמשיכי בחייך.

                                                           
                          תודה
                                                           
                           ירון




אורי, 1997