מהו טיבו של העולם? שואלים ושואלים אך אין תשובה... לפעמים
מייחסים לרצף של שטויות משמעות רבה מדי, בתקווה שאנחנו הפשוטים
נבין מה רוצים ממינו... האמת היא שכל אחד מאמין שמה שהוא עושה
זאת האמת, מי שלא חש בכך מסתובב סביב עצמו או סביב כולם בחיפוש
אחר האמת "האמיתית" לדבריו.
משב רוחם של אנשים מוביל אותם לכיוונים שלא חשבו שבחיים יגיעו
אליהם. זה לפעמים מפתיע לפעמים מרתיע, אך הפחד יש בו עוצמה
מיוחדת לקרב את האדם אל שורש הפחד עצמו.
האדם הפשוט בחיפושיו אחר הריגושים מסוגל לאבד כל שפיות ועוד
לקרוא לעצמו: פיקח....
האבסורדיות חוגגת במעגלים סביב כולנו, בעוד אנו מביטים בשכנינו
לתמונה במין זלזול של אכזבה עצמית-תכלס.
ימים שלמים, דקות ומחשבות מסייגות את האדם מין העולם כשידיו
הרועדות תרות אחר אהבה של יצור אנוש.... ומהי אהבה? נפשו ושכלו
משוטטים בתוכו ומגדירים לאהבה הגדרות שונות, גם הוא מעולם לא
ידע שיש לו דמיון מפותח כל-כך. השקע בליבו זועק בשטף דמעות ,
אם בגלוי , אם לבדו, בחדר אהוב או מקולל. מתנת הבורא טבועה בו
כה חזק והיא פורצת בצעקות שבר לכל המתקרב לחום גופו. אבל זה לא
מספיק לו, הוא לא מאושר.......
האושר מהו? חוץ מצירוף אותיות ואשליה לטווח ארוך מזדחלת???
תתפלאו, קיים הוא גם קיים, בהיחבא אצל כל אחד מאיתנו. ואנחנו
שנבדלנו משאר יצורים חים בזכות הנפש המשכלת , משלים את עצמנו
תוך כדי הצבעה על דבר מסוים והקנייתו אצלנו כאושרנו האישי. בין
אם השטר המצלצל, שווה ערך רב במדינות רבות, ובין אם האדם הזה
שעושה אותי מאושר... בין אם אילו מעשיי או מעשיהם של אחרים
המסבים לי אושר ובין אם זהו הדמיון האכזר והנעים כל כך. ומה
יאמרו כולם?
מה יאמרו כולם? שאלה טובה. יאמרו הרבה...
מילים. כוחם רב כל כך. לו היינו יודעים את המסלול מתוך הפה
שלי אל נפשו של האדם העומד מולי...
כל הנאמר נשמע ונרשם ברישומים לא נראים לעין.והאדם המסכן הנתון
בשליטת השכחה, שכח מה אמר, ולמי אמר, מה אמר ומה באמת רצה
לומר. למה התכוון כשהתבטא כך בצלילי מילים ומה שמע השותף
לשיחה? מילים זורמות כמים ויורות חיצים בדממה אבסולוטית.
ותגובות המחאה אינן נשמעות כלל למצפים מאד...
הקצה, הוא באמת סוף הדרך על כל משמעות שלא תבוא. הממשיך משם
מובטחת לו הנפילה, וברב המקרים הוא נאבד לעד. מי מאיתנו רוצה
להגיע לקצה? מי מאיתנו חושב שסופו לא בקצה? מי מאיתנו מתנדנד
על הקצה העצמי שלו?? לא נדע לעולם,,, אולי אם נחזיק יחד לא
ניפול. ואולי אם נחזיק יותר מדי חזק ניפול כולם יחד??? חיבוק
הוא לא תמיד נעים, לא כשהוא חונק. ונשיקה נושכת סופה להשאיר
סימנים. להסתובב בעודך נראה כמוכה? נשמע טוב? נראה רע!
חברות. קשר. בני אדם נמשכים למה שמכונה בפי רב: קשר. אותו, הם
יוצרים בעצמם , במו ידיהם , עמלים על כל שלב. פחות, או יותר.
מעבדים את אישיותם במערבולת ששמה עבודת המידות. מנסים להבין,
להיכנע ולתת לשני קצת מעצמם לאחרים הם אומרים שהרבה. להם זה
באמת נראה הרבה.
וקושרים ונקשרים בכוונה תחילה אם לאו. ואוהבים את עצמם אהבה
עילאית ללא גבול, אהבה שלא ניתנת להשגת מוח אנוש.
עצמי. מיהו אני? לאן העצמי שלי שואף להגיע? אולי לפסגות לא
נראות מבין הערפל? אם להרים נצחיים של אושר נשגב? כמה אני אוהב
את עצמי ולמה? אישיותי מושכת אותי כל כך עד כדי כך שאני מתאמץ
להבין אותה ולהשיג לה את מבוקשה? עצם האדם. אותו הוא מייצג.
בו הוא גאה , בו הוא שפל בפנים חבושות בפני הקרקע. עצם הוא -
פנימיותו- תוכו. מרגיש ככבד מאד כנטל על משקל גופו.משקל שכלו
הדל והמרשים... והמושלמות רחוקה יותר מאי פעם. והרי תמיד הייתה
כה רחוקה. והוא כשבר כלי מרגיש שלם כלפי עצמו ,כי עצמו הוא
שליש בודד...
אשיות. מזהירה או נועצת. למה מנסה הוא כל כך להבליט דבר כה
אישי? העיצובים הניתנים בשנות אלפיים לא תואמים את דעתו.
ודעתו - לא יוכל כלל להגדירה. אחרים יוכלו לשפוט. מכירים יותר
מכירים פחות ויביעו דעה... אותה הוא יגדיר במבוכה כעוינת. לבנה
על לבנה בונה הוא את עצמו מחלקיקים דקים ושואל את עצמו שאלות.
אין לו תשובות... הוא מחכה לנס.
והנס מהו? מה קורץ בו כל כך? לא מתאים לנו כבני אדם להתאהב
במשהו שלא מוכר . משהו זר
המופיע רק לעיתים רחוקות. כפי הנראה בעינינו...דרך עיני
הדגה.
מאמינים בו גם המסרבים להאמין. צובטים את עצמם כשהוא מכה בהם.
הדחף הפנימי לא מרפה,
לא נותן להם להפסיק לקוות.
מושיטים ידיים לנס הגואל שיגאל אותם מייסוריהם - מהחיים,
מהקצה, מעצמנו ,מאישיותנו, מהפחד, מהאושר, מהחברים.
וישאיר אותנו חסרי דאגה... |
