"מתוק, קנינו לך את המשחק מחשב הזה שכל כך רצית! רוצה לבוא
ולפתוח?", אמרה אמא כשנכנסה עם אבא הביתה. הבן בן השמונה שלהם
ירד בחיוכים וצחקוקי שמחה במדרגות לעבר הסלון, ראה את השם
מבצבץ בידיהם "שלטו עליהם בעצמכם", עם הסמל של EA Sports -
Maxis והבין כי אמא ואבא סוף סוף נפלו לשכנועיו הסוחטים
והקשים.
קפץ משמחה, חיבק את אמא ואבא, תפס את הקופסה ואץ לחדרו, להתקין
את המשחק החדש.
בפתיחת ההתקנה, היו כל מיני הסברים חיוניים (כך לפחות האריזה
אמרה), אבל הילד סך הכול בן שמונה, למי אכפת מהסברים? דילג
וקיפץ מחלון לחלון, עד שסיים להתקין.  
הלך לקיצור הדרך על שולחן העבודה ומיד הפעיל את המשחק עם לחיצה
כפולה זריזה ביותר.

המשחק נפתח בראווה גדולה על ידי סרט באיכות מצוינת שהילד עוד
לא ראה, פיצוצים וברקים, המוני אנשים נלחמים, זוגות מתחבקים,
תינוקות, הכול, ברצף תמונות מרהיב ומהמם בתכולתו.  מתישהו הילד
איבד את הסבלנות שלו ולחץ על אסקייפ, כבר כמה אפשר לצפות בהם?
זה משעמם!.
מתוך תפריט האפשרויות שעמד בפניו, לחץ על "התחל תרחיש חדש",
הייתה לו את האפשרות להתחיל תרחיש מוכן וטרי, אך הילד בן
שמונה, תמיד רוצה לעשות הכול ולדעת הכול. המשחק הופעל לחלוטין,
באמצע היה ריבוע שחור, גדול וריק, אותו הקיפה מסגרת שהכילה
ממכחולים עד לחצנים של בולדוזרים ובתים. הבין שעליו קודם ליצור
את העולם שלו מבסיסו (שזה בעצם המטרה, יצירת עולם וניהולו),
וחש לפינת המכחולים, לקח כחול מעורבב והתיז כמה שפריצים, בשל
חוסר הקורדינציה הקל שהיה לילד, כיוון למעלה אך יצא למטה, אחר
כך גם לקח כמה צבעים של חום ושם למטה, יחד עם הכחול.  זה נראה
נחמד, אך היה חסר משהו, לכן לקח שחור מנוקד בלבן ושם למעלה
(כן, הפעם כיוון כראוי, התחיל להתרגל), ונתן לו את הפונקציה
לשנות צבעים על פי תקופות זמן קבועות.  אחר כך צייר והעתיק כל
מיני חפצים ודברים בכמויות המוניות ופיזר בעולם הקטן הזה שלו,
איבד את סבלנותו והתחיל ליצור את היצורים שיחיו בעולם הזה
שלו.
היו שתי אפשרויות לכל המינים, כלומר, מין אחד יהיה מבריק ורגיש
(לפחות ברובו, אפילו המחשב לא מספיק מדויק), והשני יהיה
אימפולסיבי ומונע על ידי דחפים מיניים (גם, ברובו), וכל שאר
התכונות נוצרו בצלם השאר, אך שני המינים הראשונים ייקראו "בני
אדם", תוצרת ניסיון של הקלדה עיוורת על ידי הילד.  התכונות
הפיזיות היו אקראיות לגמרי, על פי רצונו של הילד, בליטה פה
ובליטה שם, לא ממש הסב תשומת לב לקטע הזה, סתם זרק צבעים
כרצונו, העתיק מהחלון הספציפי ושם בחלון הראשי, נתן להם את
הפונקציה להתרבות (רק שכח להעניק להם את היכולת לייחס את
ההתרבות שלהם בהתאם לסביבה הוירטואלית בה הם חיים, לא נורא,
הילד בן שמונה, אפשר לסלוח), ונתן להם לעשות כרצונם.  אחר כך
יצר כל מיני מינים וזנים,  שנוצרו אחרי "בני האדם", אז הטיפשים
חשבו שבשל כך, הם נחותים מהם והתעללו בהם מדי פעם, בהתאם
לצרכיהם.

מאז הילד בערך נתן לכל המינים לעשות כרצונם, מה אכפת לו, הם
הרי משעשעים ביותר, הקונפליקטים הקטנים האלו ביניהם. היו לו כל
מיני פאשלות בדרך, צביעת נהרות שלמים לאדום, החלקת כלי החיתוך
על נהרות, בלבול במערכת מזג האוויר (דבר שלקח לו 40 יום על פי
זמן העולם כדי לתקן), כל מיני פאשלות פיזיות גדולות שגרמו
לקונפליקטים קצת יותר גדולים בין בני האדם, חוסר אכפתיות כלפי
בני האדם שהביא לפגיעה באינטליגנציה של היצורים האימפולסיביים
והמיניים (דבר שגרם לפיגור שכלי איזשהו), ועוד כל מיני טעויות
בדרך, אבל לא נורא, בני האדם ושאר היצורים לא ממש שמו לב, הם
לקחו את זה כסימנים או רעיונות מטופשים.
עם הזמן בני האדם, יצרו להם דבר מוזר בשם אמונה, שהתעקש על
קיומו של כוח עליון בעולם שלהם (בטח העניק להם תחושת סדר
וארגון), שאחראי לכל דבר, כל התרחשות וכל התהוות.  הילד ראה
שאין כל כך טעם לעצור את זה, הרי למי אכפת, שיעשו הטיפשים מה
שהם רוצים, ולכן שיחק עם האמונה הזו מדי פעם, פעם כדי לחוזקה
ופעם כדי להחלישה, היה נורא משעשע האמת...
היה אפילו יותר משעשע לראות את בני האדם פוגעים אחד בשני, רק
בגלל שחלקם לא האמינו בכוח העליון הזה לכאורה, שהם התווכחו על
דברים כה שטותיים וחסרי חשיבות, קונפליקטים עצומים שמצאו
פתרונם במחיקת כמה דמויות ואף קבוצות שלמות מהעולם, רק בגלל
דברים קטנים, כמו אמונה, פיקסלים ועוד כל מיני דברים קטנים
שכאלו.

איפשהו בתהליך, הילד החל להיקשר לעולם שלו, ליצורים, לכל
הישויות וגם לדברים חסרי החיים בעולמו, הכול.  כל פעם שבני
האדם רבו ביניהם, מחקו אחד את השני (לעזאזל, כמה שהתחרט הילד
על יצירת הפונקציה הזו), יצורים אחרים הרסו כל מיני דברים למען
האינטרסים האישיים שלהם, הילד חש כאב קל שגבר עם הזמן, כי כל
פעם שזה קרה, הוא איבד חלק מעצמו, אחרי הכול, הוא יצר את העולם
שלו מתוך עצמו, לא משנה כמה חשיבה הושקעה בתהליך, העולם עדיין
נוצר על ידי מחשבותיו הפשוטות של הילד התמים.  ימים שלמים, היה
בוכה, כי כל הזמן בני האדם היו עושים יותר ויותר רע, מביאים
לעוד רשע בעולם שלהם, וכל מה שיכל הילד לעשות, זה לשבת בצד
ולצפות, כי חשב לעצמו בהתחלה (וכך התמיד והקפיד לחשוב) שאם הוא
יוצר לעצמו עולם, עליו להביא לחוסר תלות העולם בו, ושהעולם
יתקיים ביכולת עצמו (טוב נו, בעיקר לא רצה לדאוג לו כל הזמן,
לאיזה ילד בן שמונה יש כוח לזה?), לכן מחק לאחר זמן מסוים את
הפונקציה של השליטה בעולם, ובעצם נתן לעולם עצמאות משל עצמו.

אט אט, העולם מאס על הילד, בני האדם כבר לא היו היצורים שאהב
כל כך, ונמאס לו לבכות עליהם ועל הציורים הכה יפים שיצר, וכבר
באופן כללי נמאס לו מהמשחק הזה, הוא כבר בן עשר, הוא רוצה משהו
חדש יותר, מתקדם יותר.
לאחר חודש של תהליך הימאסות של בני האדם על הילד, החליט שאינו
רוצה בעולם הזה יותר, הפעיל את הפונקציה של השמדה עצמית
(מכיוון שניתק את השליטה בעולם, האפשרות היחידה היא השמדה
עצמית, אך איטית ועצמאית, כלומר, שבני האדם ישמידו את עצמם ואת
השאר),

התקשר לאמא, ודרש פלייסטיישן 2.