"זריחות זה תקוות. שקיעות זה סיכום. אני לא אוהבת סיכומים. זה
סוף. זה משהו שנגמר."
תמיד היא עושה את זה: מכבה את כל האורות בחדר, משאירה נר או
שניים דולקים, בוהה בקיר הלבן ומדברת. אליי היא לא מוכנה לדבר.
רק אל הקירות. היא אומרת שהם מקשיבים הכי טוב.
"לפעמים בים, אנשים מתיישבים ליד המים על החוף, או הולכים
לאורכו, ומחפשים צדפים. הם מוצאים צדפים יפים אבל זורקים אותם
בחזרה למים, כי הם לא מיוחדים. הם לא שונים מאחרים. אני לא
רוצה להיות אחד מהצדפים האלה. אני רוצה להיות הסלע החזק, שעולה
מעל המים, ושכולם זוכרים. אני רוצה שיזכרו אותי אחרי שאני
אלך."
היא יכולה לשבת ככה שעות. היא פשוט שמה כרית על הריצפה,
ומתיישבת עליה, מול הקיר. מדברת ומדברת. שוכחת את כל העולם
בצד. שיישארו רגע לבד ויחשבו עליה, כמו שאני עושה.
"תדברי אליי" ,אני מתחנן, "בואי נבכה ביחד." ואני כבר בוכה
לבד, מקווה שהיא תצטרף.
אבל היא? היא פשוט מסתכלת בקיר במבט שאומר "אמרתי לך".
(מה היא כבר אמרה לו?)
הלוואי שהייתי
קיר
|