יום ראשון.
הלכת לישון אתמול מאוחר, הרי לא משנה כמה תנסה, ביום שבת
אי-אפשר ללכת לישון בזמן.
קמת בבוקר, גררת עצמך מהמיטה, לביה"ס לעוד יום שגרתי. נרדמת
בשיעורים ובהפסקות החלפת חיוכים עם אנשים. חזרת הביתה; לפני
שנכנסת העברת מבט זריז על הגינה, קטנה ככל שתהיה.
משהו תפס את עינך, נוכחות זרה. הסתכלת עליה במבט מבולבל -
קיפוד? לא, קטן...אה, צב!
"מה הוא עושה פה? אנחנו לא שמורת טבע." הרהרת.
נזכרת בצב שאימצת כשהיית קטן ותמים, קטעת הזכרונות המתוקים
והחלת ללכת לכיוונו. הוא תקוע, כנראה סקרן מדי. נגעת בו, הוא
התקפל לתוך שריונו בתנועה תינוקית. שחררת אותו וחייכת לעצמך -
גיבור שכמותך. עכשיו כבר רצית לאמץ אותו, להאכילו, לתת לו שם
ולנסות ללטף אותו, לשווא; המציאות וההיגיון התיישבו לך על החלק
הקטן הזה בלב שנקרא מצפון. הסתכלת עליו, מתחבא בשריונו, וחיכית
שיצא ויתחיל ללכת בתנועותיו האיטיות, הנגררות והמסורבלות.
בינתיים הסתכלת בגינה. אתה שונא עכבישים, אבל לא יכולת שלא
להכנע ליופיו של העכביש שעמד דרוך לקרב באמצע מעגל של קורים,
כאלה שרואים בערוץ נשיונל גאוגרפיק. בחנת אותו מכל מיני
זוויות, עשית עליו רוח, אבל הוא בשלו. חייכת וחזרת לצב שלך.
הוא התחיל ללכת, וכשנתקע שוב צחקקת לעצמך והלכת כמו סופרמן
להצילו שוב.
הפעם שמת אותו במקום שלא יוכל להתקע שוב, לא משנה כמה ינסה.
שוב הסתכלת עליו בחיוך וחיכית שיתחיל ללכת. הסתכלת סביב, על מה
שהיה סתם גינה עד לפני כמה רגעים, ופתאום ראית חלזונות מטיילים
לאיטם על כל הצמחים. נזכרת בחלזונות שהיית מאמץ כשהיית קטן,
ואיך שנתת להם ללכת לך על כף היד. למי היה אכפת מהריר? העלת
עוד חיוך, חשבת כמה מקסים פה, ואיך כל זה היה מתחת לאף שלך כל
אותם שנים שהתבגרת.
כשהגעת הביתה, לפני כמה דקות, העברת מבט על החצר בדרככך לשינת
צהריים מתבקשת. עכשיו שחית בין חלזונות וצבים ועכבישים;
וחייכת.
היית במצב הזוי והשיגרה, פזורה ולא מובנת ככל שתהיה, הכניעה
אותך בלי הרבה מאמצים והכניסה אותך הביתה. עברת מחלום אחד
לחלום אחר, ואפילו הספקת להגיד שלום לאמא בדרך.