פורים, בעיר הרפאים שלי. יצאתי לרחובות העיר בשעות הבוקר
המאוחרות בכדי לספוג קצת אוירת חג. חג לא היה שם, מחסומי
משטרה, לעומת זאת, היו לרוב. הרחובות שממו מאדם, וניכרה תנועה
דלילה מאוד של האמיצים שבכל זאת יצאו לספוג אף הם מעט מאוירת
הנכאים של החג הכי שמח בשנה.

רחוב דיזנגוף, בקטע שבין שדרות בן-גוריון לקינג ג'ורג', נחסם
לתנועת כלי רכב. בהמשכו ניצבו מחסומי ברזל דרכם הסתננו החוגגים
לתוך המתחם הסטרילי, בו נכלא החג, כסגר בלב העיר. אחד-אחד
נבדקו הנכנסים על-ידי אנשי המשטרה ששרצו באזור במספרים גדולים.
היתה נחוצה רק נוכחותו של הפסיכיאטר המחוזי על-יד מחסומי
הכניסה בכדי להשלים את התמונה הסוריאליסטית. בכלל, ככל שהתקדמת
לכיוון המתחם הסגור, נראה היה שיש יותר שוטרים וניידות מאשר
אנשים לובשי אזרחית ומחופשים. במחשבה שניה, מי יודע? בטח היו
ביניהם גם בלשים לובשי אזרחית ומחופשים אף הם. עלה על דעתי,
שאולי בכלל המשטרה עורכת תרגיל עוקץ למחבל שלא יודע מה מצפה
לו, וכשרק יבוא תתנפל עליו השוטרת בת השלוש שלידי, המחופשת
למלאך, בתקווה שזו תישאר רק תחפושת.

נעצרתי ליד קוביה שחורה וגדולה שממנה בקעו ראשי שחקנים, דרך
חרכים גזורים היטב. לאחד מהראשים הולבשה כומתה ירוקה בהירה של
ג'ובניקים, ומפיו בקעו קולות פקודה, שלשמעה שינו שאר הראשים
כיוון. הראש חבוש הכומתה המשיך לנבוח פקודות, וילדה קטנה
התחילה לבכות והצטנפה לתוך חיקה של אמה. "אל תפחדי," שמעתי את
האם אומרת לבתה הרכה, "זו רק הצגה". כנראה שבפורים 2002 קצת
קשה לתחום גבולות, גם את רק ילדה קטנטונת.

השתעממתי מההצגה ומראשיה המתנועעים כמשוגעים והמציצים מתוך מסך
שחור רבוע. רגע לפני שנטשתי את המקום, הרהרתי קלות ביכולת
הנשגבת להגיח לרגע מתוך חרך קוביה אטומה, לבחון את מצב הדברים,
ואם הוא לא מוצא חן בעיני המתבונן - פשוט להחזיר את הראש
פנימה, וזה מצא חן בעיני. אבל אז נזכרתי בשירו של מאיר אריאל,
עליו השלום, 'נשל הנחש', בו, כשהוא מביט בנשל הנחש הוא מביע
משאלה "לו יכולתי כך להגיח / בהסירי ללא חשש / תרבות כעור אשר
יבש / וכמו חדש למחוז חפצי שוב להגיח", והמיצג הקובייתי השחור
קיבל משמעות מצמררת, יפה לפורים 2002 שלי.

לאחר שנטשתי את המיצג וקומץ צופיו, שהיו רבים יחסית לשאר באי
הרחוב התחום, המשכתי ללכת בדיזנגוף הכלוא, מתעלם מכחולי המדים
ובעלות החלוק הלבן שמגן דוד אדום רקום עליו, והגעתי לככר
עצמו.התנועה הדלילה קיבצה את עצמה ליד המזרקה שלא פעלה, כאילו
מזדהה עם אוירת החג. "אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח," שרו
רמקולים, שהותקנו על עמודים בצידי הרחוב, אבל אף לא אחד הצטרף
לשירה. המשכתי ללכת והרמקולים שינו טרק, "משנכנס אדר מרבים
בשמחה," עלצו, וילד קטן שאל את אמו בעצבים מה זה "מרבים"
(במלעיל). האם, שעיניה היו עסוקות, ככל הנראה, בלסרוק את השטח
ולוודא שאיש לא מצליח להסתנן דרך טבעת השוטרים ההדוקה, נפנתה
לפעוט רק לאחר שהתעקש על השאלה ומשך לה בבגדים. "מרבים, זה
מלשון הרבה," הסבירה לזאטוט, ומשעדיין ביקש הבהרות - הדגימה,
"אתה רואה את כל השוטרים האלה?" הפעוט הנהן, "זה הרבה שוטרים,
היום אנחנו מרבים במשטרה". "אה," עלץ הפעוט בהבנה, "מרבים טו
טו טו ..." אמר.

הגעתי לסנטר ושם ציפה לי שומר עם מכשיר מגנומטר ביד, לזיהוי
חפצים מתכתיים. "מה זה?" שאל אותי השומר לאחר שהמכשיר צפצף
בחרדה עירנית, "מה יש לך שם?" היה לי מחזיק מפתחות ופלאפון.
השומר, עדיין לא משוכנע לגמרי, נתן לי להכנס ומבטו עקב אחרי
בחשדנות. מזל שלא התחפשתי.

דיזנגוף סנטר, מרכז הומה ושוקק חיים, הפעלות לילדים, ליצנים
ובלונים לרוב, היה כמעט ריק מאדם. מתי מעט הסתובבו בו. על גרם
מדרגות אחד נקשרו שני בלונים לא אחראיים. לא היה חסר הרבה בכדי
שיוצב עליהם שומר, שחלילה לא יתפוצצו. הרגשתי שעוד רגע יעצרו
אותי בעוון שוטטות ועזבתי את הסנטר.

חזרתי על עקבותי והחלטתי להמלט מהגטו הקטן לעולם שפוי יותר.
מעט מאוד חיוכים פגשתי היום. אלו שהתחפשו היו ילדים קטנים, או
מבוגרים שעטו על עצמם תחפושת, כאילו להתריס, ולא בדיוק ברור על
מה. בצד הדרך ראיתי דוכן עם זבנית צעירה שאיפור לבן מרוח על
פניה. שמתי לב שהיא ציירה על עצמה חיוך, אולי מכיון שנגמר לה
הכח לחייך. כל הכבוד לה שהתייצבה היום לדוכן, בשעה שתל-אביב
מסתגרת בבית בכדי שלא יפוצצו אותה, חשבתי לעצמי. מצד שני, כרוב
מרכיביה הצעירים של העיר הזקנה הזו, אני מניח שגם היא צריכה
לשלם שכר דירה, שעכשיו עם נסיקתו המטורפת של הדולר, זו הופכת
להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. בקרוב הסרט. כמה מטרים לפני
שערי מחסום הברזל המשטרתי, כשהדי מוסיקת פורים מתנפצים חלושות
ברקע, הפעיל מישהו מדיירי הרחוב את המערכת בביתו ושפך לרחוב
צלילים נוגים מבית היוצר של הסקורפיונס. איכשהוא זה נראה לי
הולם יותר.

כשיצאתי מהמתחם הסגור, הבטתי בשמים והבחנתי שהשנה, בניגוד
למסורת, לא ירד גשם בחג. לפחות חצי נחמה, הרהרתי לעצמי, אבל אז
פתחתי את העיתון וראיתי מחלקה קטועת ילדים בוכה על חלקות קבר
טריות של חברים שגמרו אתם מסלול, ועכשיו גמרו את המסלול. עם ים
של דמעות, מי צריך גשם.