אני אשמה?
אני הסיבה?
לזה שהפכת
לחיה מפחידה?

שלמרות שאמרתי לא
שידעתי שלא כדאי
ואתה אמרת לי טוב
כשהחזקת את ידיי

אז אתה נהגת
במכונית שלי
ואתה נגעת
כשעוד הסכמתי מרצוני

אבל איך לא שמתי לב
לכל הסימנים
ואיך זה לא ראיתי
שבערת מבפנים

דמעה אחת נופלת
את הלחי מרטיבה
כשבמכונית אני יושבת
ואתה עושה בי כרצונך

מחזיק לי ת'ידיים
ולוחש... את מדהימה
אם תסתכל לי בעיניים
תראה אותי בוכה

איך זה שחשבת
שמצאת את האושר?
ואיך זה לא הבנת
שרצחת את היושר?

ולמה זה קרה?
ולמה דווקא לי?
ושוב המחשבה
שהכל באשמתי