חדר מדרגות חשוך, אני מדליק את האור ומזמין מעלית. קירות
צהובים מלוכלכים טיפות צבע אדומות על דלת המעלית (אני תוהה אם
זה דם...) עולה חמש קומות ומתייצב מול הדלת (עכשיו זה הקטע
השנוא עלי ביותר). אני מוציא את הפיצה מהתיק המיוחד, ששומר על
החום, ומוציא את האלה מהחגורה. בתוך הקרטון נשמעים ציוצים
מפוחדים של פיצה טונה עם תירס שמרגישה שמשהו כאן ממש ממש לא
בסדר. רק לפני עשרים דקות הוציאו אותה מהכלוב, הפרידו אותה
מאחיותיה ועכשיו היא בודדה בתוך קופסה חשוכה. היא בטח היתה
משתינה מפחד לו ידעה מה יעלה בגורלה בעוד כמה שניות. אני עוצם
את עיניי (מנסה לא לחשוב על כלום) ומכה שתי מכות מהירות והפיצה
אפילו לא ידעה מה פגע בה. מתה במקום.

בהתחלה, לפני כמה חודשים, המכות שלי לא היו מיומנות כל כך
ולפעמים לקח לפיצה דקה שתיים עד שמתה. ופעם אחת הפיצה בכלל לא
מתה והצליחה לברוח איך שפתחנו את המכסה! לקח לנו חצי שעה עד
שהצלחנו להוציא אותה מתחת לספה (מיותר לציין כי טיפ לא קיבלתי
בפעם ההיא...) אבל היום, כל מכה - היאצ'י מישימה.

אני מוודא שהפיצה התפגרה סופית (אין דופק, אין נשימה), מנקה
כתם קרבי-פיצה ממכנסי ומצלצל בדלת. איש מוזר לבוש גלימה כחולה
(מלך ?) פותח את הדלת בחיוך רעב ומזמין אותי בלבביות להיכנס.
אני נכנס לחדר אפוף העשן ומחייך במבוכת מה לעבר היושבים בחדר
(שנראים כמו שבט ניאנדרטלי המחכה לציידים שיחזרו עם
הממותה...). אני מניח את הפיצה על השולחן  וממתין בסבלנות עד
השלמת מלאכת איסוף הכסף מהנוכחים בחדר. בודק כי סכום הכסף אכן
מתאים לחשבון ויוצא מהדירה. ליד המעלית אני מתעכב לבדוק  את
הטיפ. לפי הטיפ אדע אם לחייך או לא בדרך חזרה לפיצרייה. (לא.)


ת'אמת, לא מפריע לי להרוג פיצות. אבל מרגיז אותי שאני צריך
לעשות את זה לפני דלת הלקוח. כל הלחץ הזה של "רק שאני לא
אפשל...". מבחינתי הכי אחלה שהורגים את הפיצות בחוות הגידול
ואז אורזים אותם בניילון ומקפיאים. אתם יודעים - לחימום
במיקרו. אבל אז זה לא טרי, ופחות טעים (ככה לפחות טוענים
האנשים).

אני בכלל אוהב שווארמה. אני שונא פיצות. כל ערב אחרי המשמרת
אני קוטף כמה עלי שווארמה טריים מהעץ, מטגן אותם על המחבת,
ומכין לעצמי ארוחת מלכים. כל החברים שלי צוחקים עלי. אבל אני
בשלי - צמחוני גאה.