סבתא קנתה את הדג בשנת 67'. דג חי משובח לכבוד שבת. אבל משהו
השתבש, כוננות צבאית הוכרזה. צו זימן את סבא לבסיס. לכן חבטה
בדג, עטפה אותו בעיתון והכניסה למקפיא.
 עשרים ותשע שנים מאוחר יותר, בעת שחיטטתי אחר דבר מאכל להגשה
מהירה, נתקלתי באותו דג, עטוף באותו עיתון ואפוף בניחוח שרק
השתבח עם השנים שחלפו.
  סבתא וסבא מכרו את דירתם הישנה, שעה שבביתם החדש עוד לא תמו
העבודות. לכן ארזו את חפציהם ועברו לגור בביתנו. והדג עבר
אתם.
  מהר מאוד פשטה שמועה בין כותלי הבית על אודות דג מסתורי,
ריחות עבשים, הרעלת קיבה, צרבת, יהלומים, הברחת סמים... ואז
הגיעה שעת ארוחת הערב. אבל סבתא עמדה על המשמר ומנעה כל גישה
מצדנו למקרר. "רק אני מוציאה את הדברים, הדג נשאר!"  
  כשהבטן התמלאה הרוחות נתמתנו. סבתא התיישבה ליד מקומה הקבוע
(הכי קרוב למקרר), וסיפרה לנו כיצד ואיך.
   "קניתי את הדג לפני הרבה השנים. בתקופה ההיא דג משובח כזה
לא היה מובן מאליו. זה דג משובח מאוד. בשוק מביאים תמיד סחורה
יותר טרייה. כשהייתי עושה שוק, תמיד הייתי קונה אצל אותם
מוכרים, אני יכולתי לבטוח בהם, הם דאגו לשמור לי סחורה טובה
בצד. ואז עוד נהגנו, לפי המסורת, לאכול דג בערב שבת. אבל באותו
יום, כשחזרתי מהשוק סבא כבר לבש מדים ואמר שהוא צריך ללכת
לצבא, והכריזו על כוננות צבאית. אז חשבתי שחבל להכין את הארוחה
שתכננתי כי בלי סבא לא היינו גומרים את הדג באותה ארוחה. ואותי
לימדו בבית שארוחה טובה, צריך לגמור אותה ישר. לא להשאיר לאחר
כך. אסור לזרוק אוכל- אנשים שחיו בעידן הנאצים לא זורקים
אוכל."
בטרם סיימה דבריה החל ויכוח. סבא ערער על נכונותם העובדתית של
דבריה. "נאוה, אני אומר לך, את טועה. אני התגייסתי רק כשכבר
התחילה המלחמה. בכוננות עוד הייתי בבית. לא יכול להיות שקנית
את הדג לשבת כי המלחמה לא התחילה בשבת, היא התחילה בתחילת
השבוע."
"יצחק, הסניליות שלו חוגגת. הוא בכלל לא שומע מה שמדברים ורק
מנענע 'כן כן' ואז מתחיל לדבר בלי קשר למה שאמרו לו. פעם זה לא
היה ככה. זה דבר שבא עם הגיל. הגיל מחזק את כל התכונות
השליליות של גברים."
"היא תגיד הכל רק על מנת להכפיש להכחכחכ... להכחיש את מה שאני
אומר. את יודעת מה, לא, את צודקת, את תמיד צודקת. חבל, חבל
להתווכח אתך."
בניסיון לפתור את הויכוח, ולהזין את סקרנותי, הצעתי לעיין
בעיתון בו נעטף הדג. קשה לעיין בעיתון שנעטף סביב דג מוקפא
במשך עשרים ותשע שנה. גם לא במיוחד נעים למגע, מראה או הרחה.
הרעש המופק, סתמי, אך ייחודי. עיתון "ידיעות אחרונות" מתאריך
עשרה ביוני 67'. "היינו זורקים את כל העיתונים בערך אחת לשבוע,
זה תמיד טוב שיהיו כמה ניירות בבית, למקרה שמשהו יצוץ פתאום."
נהוג להתחיל את הספירה לאחור של שרשרת האירועים המיידיים
שהביאו לפרוץ המלחמה בתאריך חמישה עשר ליוני. הואיל והעיתון
קדם לתאריך בחמישה ימים ניתן רק להסיק מסקנות נסיבתיות מעובדה
זאת. חשבתי שבכל מקרה יהיה מעניין לעיין בעיתון ישן, אך כפי
שציינתי, אפשר למצוא דרכים נוחות יותר למחקר היסטורי של העבר
הקרוב.
   לסיכום העובדות עד כאן, המתיחות החלה בתאריך החמישה עשר
במאי. המלחמה פרצה רק בחמישה ליוני אך קדמה לה תקופת כוננות
צבאית ארוכה בעקבות המתיחות הנ"ל. העיתון בו נעטף הדג מורה על
תאריך העשרה במאי. אולם ניתן להניח שהיה עיתון "ישן", וכפי
שמעידים סבי וסבתי, הפעם בלא חילוקי דעות, הם נהגו לאגור
עיתונים לתקופות של "בערך שבוע". ולכן ייתכן שהדג נרכש בתחילת
הכוננות, במהלכה או קצת לפניה. אין תמימות דעות בנוגע לתאריך
בו גויס סבי, ולכן גם חילוקי דעות בנוגע לנסיבות שהביאו את
סבתי להקפיא את הדג במקום להכינו לארוחה. שניהם מסכימים שזה דג
משובח כל כך עד שבאמת חבל סתם להכין אותו ולא לגמור באותו
יום.
  עד כאן הועלה רק אפס קצהו של סיפור חייו, או ליתר דיוק,
חייו ומותו, חיי לאחר מותו של הדג. מן התקופה שבה נשלה מן
היםהכינרתבריכה ועד שהומת, נעטף בעיתון והוכנס למקפיא. ייתכן
שהקורא שורות אלא יחשוב שבזה מסתיים למעשה הסיפור, כי כמה ניתן
עוד להרחיב את הדיבור על אודות דג קפוא שנשכח במקפיא, גם אם
לתקופה כה ארוכה שבמהלכה עברו בעליו פעמיים דירה והחליפו שלושה
מקררים. אך אל תגמרו את ההלל על הדג בטרם תקראו עובדה חדשה שרק
עתה אציין. כשנמצא הדג, עשרים ותשע שנה לאחר שהוכנס למקפיא,
הייתי צריך לדייק ולומר, נמצא ברובו. כיוון שרבים מקשקשיו היו
חסרים, ואף חתיכות מבשרו. אני מעריך שבסך הכל איבד הדג באופן
כלשהו בין שלושים וחמש לארבעים אחוז ממסת גופו. העניין דרש
חקירה חוזרת של סבתי, הפעם בנוגע לאחריתו של הדג, כלומר עשרים
ותשע השנים אותן סברנו שבילה במקפיא, עטוף בנייר עיתון.
   לאחר שכנוע קל סבתא התוודתה: "תראה, מתישהו הבנתי שארוחה
כבר לא תצא מהדג הזה, כי זה דג שמכינים רק לארוחות מיוחדות,
כמו ארוחת שבת או חג, אבל אצלנו נוהגים להכין לארוחות כאלה רק
דג טרי.  אם מישהו היה מגלה שהכנתי להם ארוחת שבת מדג קפוא אז
היה יוצא סקנדל. ואם היו מגלים שהכנתי דג משובח כל כך לארוחה
רגילה זה גם כן סקנדל. פעם יקראו לי קמצנית פלגמטית ופעם יקראו
לי בוהמית סנובית. אבל זה דג כל כך משובח, ובכלל אני לא זורקת
אוכל. רציתי לתת קצת לחתולים, אבל זה... כואב הלב לתת להם דג
כזה כאילו היה רק שאריות מארוחה, לא יכולתי."
גם בנקודה הזאת פרץ ויכוח, מצד אחד סבא ושאר המשפחה טענו שהיא
מגזימה ואין דג כל כך משובך, בעצם סבא הייה בדעה קצת שונה, אכן
הדג משובח מאין כמותו אך מותר לזרוק אותו כי היום זה כבר לא
כמו פעם, ואין בעיה להשיג דגים טריים ומשובחים. ומצד שתיים
וחצי סבתא החזיקה בעמדתה ואמרה שהם לא יודעים מה שהם מדברים.
דג כזה כבר אי אפשר להשיג, והיא השתמשה לשם חיזוק טענתה בתכנית
ששודרה בערוץ דעת, נאמר בה שנגמרו כבר הדגים שפעם היו תופסים,
והיום צריכים לדוג דגים אחרים בעומק רב יותר, בעזרת רשתות
משוכללות. אני חושב שגם אני ציפיתי בתכנית הזאת.
   אז מה עשית במסה החסרה? "הסתבר לי שהדג הזה מושלם לתבלון.
פה ושם חסר לי איזה תבלין, אז אפשר לגרד קצת מהדג."
הרבה אנשים טעמו את טעם הדג שהפך לתבלין מיוחד של סבתא, רבים
מעידים שהיא בשלנית מצוינת, אך לא היה די בכך בכדי להפיס את
רוחם. האווירה הכללית הייתה ניתנת להכללה במשפטים: "אל תאכלו
את זה, תקבל הרעלת קיבה. יש מסעדה חדשה..."
סבתא אומרת שכולם בורים. היא ראתה בטלוויזיה שגם שפים גדולים
שמשתמשים בתבלינים כאלה. הם לא מבינים, אז הם מפחדים. אנשים
מפחדים ממה שהם לא מבינים. ובמקום לנסות ולהבין הם מעדיפים
להמשיך ולפחד, ולשלול.
   אבל סבתא התרככה עם השנים. היא הבטיחה לא להשתמש בתבלין
הזה בארוחות שהיא מכינה לנו. והיא אומרת שלפעמים כשבא לה לפנק
את החייעס שלה, היא מתבלת להם את האוכל בדג המיוחד הזה.
  ארבע שנים מאוחר, הדג עודנו קיים (בחלקו). עטוף באותו עיתון
ישן, מוקפא באותו מקרר ישן (יחסית), עוד מהדירה הישנה.

  אולי בגלל שיש לי קצת זמן לפני תחילתה של, והתשדורת שלי
נחסמה. זה לא נקלט בשום מקום ואין לי לאן ללכת. אז בברירת
המחדל שלי מוגדר לכתוב. וכשריק שם אני נאלץ להיזכר, ולחשוף
דבר. ,איני זומם. רק אוברטורה של סיפור קצר. יובש תיאורי שאינו
מתנדף. צורה שאינה מוגדרת. קבוצה ריקה.

   פעם הגיע זמנו של הדג, תם ונשלם. דגים קפואים פשוט לא
עשויים מחומרים עמידים דיים. גם סבתא הבינה, שמוטב לחסוך מן
הדג שלקה בהתפוררות סופנית את ייסוריו האחרונים.
  בשנים האחרונות נעשיתי צמחוני אדוק. כל המשתייך לממלכת החי
מוקצה מן התפריט שלי. הצמחונות המתמשכת שלי, שעדיף להגדירה כאי
בשריות הואיל ותפריט המזון שלי מכיל גם גורמים שאינם משתייכים
לממלכת הצומח, הפתיעה את מי שהעריך אותה כגחמה ברת חלוף. סבתא
מאוד מודאגת מכך, מאגר הויטמינים בכבד שלי הולך ומתרוקן ובלא
תוספת בשרית, לא ניתן לחדש אותו.
  לאחר שלושים ושלוש שנים, ניתן היה להגדיר סופיות לקיום הדג.
סבתא התקינה ממנו סעודה נפלאה, ממתכון סודי. לפני שלושים שנים
לא היית. לפני ארבע שנים גם לא היית. לאכול בשר אל. לאכול עבר,
לאחר שטעמתי מן העבר אני לא מצליח להגדיר את תחושת השיכחון
בזמן הניתן לעיכול.