עדי וקסמן / ניו יורק |
מתוך המרחק ההפוך שבינינו
בין שתיקה לערפל
והאישה ההיא
שלצדה אתה ישן בלילות
ומחכה לך כאן בימים
כי אתה חוזר.
ואני מסתובבת ברחובות העיר הזאת
במעיל וצעיף וכפפות
מסתכלת למעלה אל שמיים צרופי בניינים
אבל בחושך לא רואים ירח ולא עננים
ובין כל האורות המרצדים
אני הולכת לי לאיבוד בשקט בהמון
מעלה באוב את גופך מתהומות הזכרון
הרוח מכה בפנים והשפתיים סדוקות
והמילים שלי פשוט שותקות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|