אני שמחה להתעורר בימי ראשון בלילה, כשהצליל החד של הפלא-פון
מתפרץ לשנתי. אפשר לשמוע את הנסיעה, אפשר לשמוע שאורי חושב
עליי, את געגוע ההרגל הנעים שבקולו. "איך היה?" אני שואלת, כמו
תמיד ואז לא צריך יותר, המילים זורמות מעצמן ואני בתוך החספוס
הבוקע מהזיית השינה שומעת את אורי, כולו שטוף באדרנלין.
"היה חרא." הוא עונה "אני לא מרגיש טוב וכל ההופעה סבלתי."
אורי מספר לי על הנגנים שעד הרגע האחרון לא ידע אם יבואו או
לא, על הציוד הכבד שהוא סחב לבד, בלי עזרה, על הבחור שלמד אתו,
שבא לראות את ההופעה והפריע לו בנוכחותו הביקורתית ושכל הזמן
הזה כאב לו הראש והחזה, עד שחשב שיקבל התקף לב ויתפגר על הבמה.

אני צוחקת "חמודי, גם בהופעה הקודמת הרגשת אותו הדבר, אולי זה
מהלחץ?"
אבל אורי לא צוחק "איזה לחץ?", קולו עולה "אני מרגיש חרא וככה
את מתייחסת? את לא יכולה להאמין לי?"
"אל תכעס, אני מאמינה לך שאתה מרגיש רע, גם לי זה קורה לפעמים,
שאני מרגישה שאני הולכת למות, קוראים לזה התקף פאניקה."
"מה קרה?!" אורי צועק לתוך האוזן שלי, "כל מה שלך יש גם לי
צריך להיות? למה את רואה רק את עצמך?"
אני מנסה להסביר לו שאולי בכל זאת זה פסיכולוגי אבל אורי רותח,
מתעקש שהוא חולה באמת עד שאני עייפה מדיי ומוותרת לו ומתנצלת,
אפילו שבכלל לא השתכנעתי, וכשהוא סוף-סוף מתרצה הוא מציע שאבוא
איתו מחר לביקור משפחתי בצפת, בת דודה שלו נוסעת ללמוד רפואה
בלונדון ועושים לה מסיבת פרידה.

הלילה יורד לאט, ברכות חלומית, מכסה הכול בצבעי ורוד וסגול
ואדום, אני דוהרת על סוס פרא בהרים והשיער מתפרע ברוח.
הדרך לצפת עולה ומתפתלת. בערב נדליק נרות שיזהרו כיהלומים,
נאכל עוגיות מזוגגות בסוכר, נמוכות בפה ונרדם מול הטלוויזיה
הדולקת. מחר אין בית ספר ואפשר לישון עד מאוחר, במיטה הלבנה עם
ריח הכביסה שסבתא סידרה בשבילנו.

אני מעיפה את הסיגריה הדולקת מהחלון, מאטה ועוצרת מול המרכז
המסחרי "מוריה", מוציאה את תיק האיפור ומורחת מייק אפ ופס
שחור, טרי, מעל העפעף. אסור שהעיניים יהיו אדומות, אסור לאיפור
לזלוג בפסים כהים על הלחיים, אבל סבתא לא יוצאת לי מהראש,
שוכבת במיטה של בית חולים, מחוברת לצינורות, משרבבת לשון רטובה
מתוך פנים מעוותות, כילדה מפגרת.
שיט, אני כבר מאחרת, כרגיל, והפס מתעקם לי מעל העין הנצבעת
בקווי דם.

חיוך ענקי מעוטר בשפם פותח לי את הדלת, ומאמץ את ידי בכוח,
"חיכינו לך" הוא קורא בקול עבה, "איפה היית?" ומגלגל צחוק
מוגזם תוך סקירה של גופי. אני מציגה את עצמי, עדיין אמיצה
מהחוץ, אבל ברגע שאני פוסעת מעבר לדלת העץ, לתוך הסלון עם רצפת
השיש המונמכת, המבוכה קופצת עלי ומזכירה לי את זרותי ואני
מחליטה להיות שקטה ועדינה מאוד מעכשיו.
אני חוצה את החדר מהר, מפחדת לדרוך על שיחה או להיתקע במבט.
הנה אורי. אני רואה אותו יושב במרפסת בכובעו ובמשקפיו, גם הוא
זר לי, אבל זרותו לא מאיימת אלא נעימה, אורי שלי המוכר שלא
הכרתי, שזוף ונינוח יותר, משפחתי. החיוך שלו מחמם אותי עד שאני
יכולה להתנתק ממנו, להישיר עיניים לדודים ולבני הדודים
הצחקניים, המקרקרים לעומתי, לענות בנימוס על שאלותיהם ולדחוף
כיסא לידו.
"את מרוצה ממנו?" שואל הדוד המשופם, ומסמן בקריצה לעבר אורי.
אני מנסה לצחוק ויוצא לי גיחוך מאולץ "בטח" אני עונה. הוא מביט
בי רגע בחוסר אמון "תאכלי משהו.... עוד מעט לא יישאר." "תודה,
אני לא רעבה." אני אומרת ונושמת לרווחה כשהוא פונה ממני עם
המגש הגדוש בידיו.
"את רוצה לשתות?" אני שומעת קול נשי מוכר ומסתובבת, לני מחייכת
אליי, יפה בצבעי סגול-כחול נוזליים. "אני רוצה יין בבקשה," אני
לוחשת לה ותוך רגע מונחת מולי כוס עגולה וגדולה עם רגל דקה,
מלאה בנוזל ענברי. "איפה היית?" אני שואלת את לני. היא צוחקת
את צחוק הפנינים שלה, "ישבתי בפנים ועברת מהר, לא ראית אותי.
לא חשוב," היא ממשיכה, לפני שאני מספיקה להתנצל, "עכשיו אני
אשב אתכם קצת."
כשלני לצדי והיין מציף לי את הראש, אני נרגעת, מקשיבה בעניין
להסברים שלה על בני המשפחה, מי נשוי למי ומי הילדים של מי ומה
כל אחד עושה בחיים. בינתיים אורי מלטף לי את הרגל החשופה
ומעביר אלי אומץ בכף ידו. הוא מדבר עם הדודים שלו, מחווה דעה
בטון נחוש והחלטי. אני נהנית כשלני מזכירה את אורי ואומרת
שתמיד היה הנכד האהוב על סבתא שלו, מספרת על המתנות שהייתה
מביאה רק לו ומבקשת שיסתיר אותן מיתר הנכדים. אני רוצה לשמוע
עוד על אורי, איזה ילד הוא היה ואם גם אז היה מצחיק כל כך
וחמוד, אבל לא שואלת.

"מה יש לך לחפש בלונדון?" גוער - מתבדח הדוד המשופם, "אין לך
פספורט, אין לך עבודה, כלום."
"נכון," עונה אורי, "אבל אני חייב לנסוע, אני פשוט לא יכול
לחיות פה."
"בטח יעיפו אותך משם," אומרת לו דודה אסתי, אחותה הצעירה של
לני, "כמו שקרה לבן של דודי, הוא הכיר מישהי אנגלייה, הוא רצה
להתחתן איתה אבל תפסו אותו בשדה תעופה והוא חזר לארץ לבד."
"חבל שאת לא אנגלייה", לוחש לי אורי "הייתי מתחתן איתך."
"סבתא," הוא פונה לאישה היפה עם שיער הכסף האסוף שיושבת מאחור,
שותקת "הייתי נותן ה-כ-ל בשביל האזרחות שלך."
סבתא של אורי מחייכת "אבל כשהיית קטן לא רצית לשמוע על
אנגליה."  
"היית צריכה להכריח אותי, סבתא, מה ידעתי אז?"
"ומה אתה יודע היום?" היא תופסת את ידו שמשחימה בין אצבעותיה
הלבנות והעדינות "בחור כל כך יפה והראש שלו מלא שטויות, מגדל
שערות ארוכות כמו ביטניק, מה את אומרת?" היא מסתכלת עליי "לא
הגיע הזמן שיסתפר?"
"היא אוהבת את השיער שלי ארוך." אורי עונה במקומי ואני מושכת
בכתפיים, "לא ראיתי אותו עם שיער קצר, אבל גם ככה הוא יפה
לדעתי."
"אם היה לו שכל הוא היה נשאר כאן איתך", היא אומרת ועיניה
הכחולות, הטובות, מאירות מתוך פניה וזורחות ישר לתוכי "אפשר
לעשן איתך סיגריה?" היא שואלת
"בשמחה." אני פותחת את קופסת הסיגריות, מגישה לה אחת ושוב
נזכרת בסבתא שלי, איך שהייתה יושבת בכיסא גלגלים, בקושי מחזיקה
את הראש שלה ומבקשת שאדליק לה סיגריה, עיניה נעצמות והיא שואפת
לריאותיה הגמורות את העונג שהורג אותה לאט.
"קצל'ה" היא אמרה לי בשקט, שאף אחד לא ישמע "את הנכדה האהובה
שלי."