השמיים היו כתומים צהובים, מפחידים כאלו. השמיים היו בצבע לא
רגיל. העולם ניראה כאילו סופו הגיע. אבל זה לא היה סוף
העולם,בישביל העולם, סתם עוד סופת חול. בישבילי זה היה סוף
העולם. סוף החיים שלי. סוף המשמעות שלי.
החלונות היו סגורים בישביל שאבק לא יכנס לבית. האוויר היה
מחניק והיה קשה לנשום. הייתי לבד בבית. אימא הלכה ליסדורים,
אבא בעבודה. והחבר, החבר ברח רחוק, כמה שרק יכל.  הוא נבהל
מהסיטואציה שאני נמצאת בה. הוא ברח והשאיר אותי, ועוד מישהו
קטן שגודל בתוכי לבד. הוא נבהל, גם אני. אבל אני לא יכולה
לברוח מהעובדה שעוד מישהו הולך לבוא לעולם הזה, אני לא יכולתי
לברוח ממנו, כי הוא בתוכי. אבל הוא, הוא בחר בדרך הקלה, ברח.
לקח לי זמן להבין שאני לבד, שאני הולכת לגדל ילד לבד. ושהילד
הולך לגדול בלי אבא. ואז הגיע לי סוף העולם. אני רציתי רק
לקפוץ מהחלון ולסיים את החיים שלי. אבל לא יכולתי. אני לא רוצה
להרגיש כמו רוצחת.
אימא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעשות הפלה, נבהלתי בכלל
מהמחשבה של הדבר הזה....זה להרוג בן אדם. זה רצח.
לא, לא , לא. אני אשמור את התינוק. אומנם אני מרגישה שהחיים
שלי הגיעו לקיצם, אבל אני לא יכולה ככה סתם לעזוב.
אני אוכל להסתדר, אני אהיה כמו כל האימהות הטיפשות שלא יודעות
כלום שעזבו את בית-ספר והלכו לטפל בילדים שלהם. אני אעזוב את
בית ספר, אקדיש את חיי לתינוק. אולי יום אחד אני אמצע עבודה,
אבל בנתיים אני אשאר איתו בבית.
היה לי קשה על המחשבה לעזור את בית ספר, הייתי ילדה מצטייינת.
היו לי תוכניות לגבי העתיד ללכת ולהיות מישהו. אבל כולם נעלמו,
ברגע שפגשתי את חבר שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הדבר הכי
חשוב לי בחיים. הכל עשיתי בישבילו. הברזתי מבית ספר, שיקרתי
לאימא. עשיתי דברים שבחיים לא תיכננתי לעשות. ואז שכבנו,
ונכנסתי להריון. וכשסיפרתי לו הדבר היחיד שיכל להגיד לי הוא
שאני זונה, ואז הוא ברח.  אני זונה?? מה הוא חושב שהוא, בא
ואומר לי שאני זונה? את הנשמה שלי נתתי לו. הכל עשיתי רק
בישבילו. ואני, אני נכנסתי להריון, נכנסתי למצב נוראי, והוא
בורח. מדברים על זונות..

אבל אני אחייה, בישביל התינוק.