אני יושבת לי בחושך במיטה ומחבקת את הברכיים. ברקע הדיסק החדש
של אריק איינשטיין שאבא שלח לי. הבית חשוך והחימום מזמזם בשקט
ואני יושבת במיטה ורועדת מקור ודמעות.

בחדר השני רצות כותרות על המסך. רשימות שחורות של שמות
מתעדכנות כל כמה דקות. עוד משפחה נהרסה, ועוד אחת. עוד חיים
נקטעו באיבם. אבא שלי יושב בבית עכשיו צמוד לרדיו ולא רוצה
לשמוע. אבל אני כן.

אני יוצאת מהמיטה ומגששת את דרכי במסדרון החשוך. מתיישבת
בכבדות על הכסא, מסונוורת מהאור הבוהק של הקופסא שמולי. אני
בוהה באותיות המרצדות ולא מצליחה לקרוא אותן. המוח שכח פתאום
איך קוראים עברית.

בכל שבת אנחנו מדברים עם הבית. המצב קשה, הם אומרים. שמחים
שלנו הם לא צריכים לדאוג, אנחנו בטוחים כאן, בכלא שבנינו
לעצמנו. אז למה אנחנו לא מרגישים בטוחים?

שתים עשרה וחצי בלילה ואיילון עמוס מגלילות עד השלום. ישראל
מתעוררת לעבודה עכשיו, לעוד יום של חרדה, וכאן יורד החושך על
עוד יום של כמיהה. הביתה.

אני שוב בוכה. דמעות מלוחות מסמאות את עיניי וזולגות בין מקשי
המקלדת, מרטיבות את המדבקות העגולות עם האותיות בעברית. זה
סימן, אני חושבת. מה אני עושה כאן בכלל??

כבר שלוש שנים אני כאן, בבית הזה. בית גדול, שתי קומות וגינה
מאחור. שתי מכוניות בחניה. כונניות עמוסות ספרים בעברית. את
השם שלי הם לא מסוגלים לבטא. אני כבר לא יודעת מי אני בכלל,
אבל אני לא קוראת לו "הבית".

מחר אני שוב אלך לעבודה לכל ה -
"Yes, Ms. Vaxman",
"What can I do for you, Ms. Vaxman",
"Right away, Ms. Vaxman",
ואשב במשרד פינתי עם חלון כל היום, זורקת פקודות מסביב באנגלית
מצוחצחת, אי אפשר לדעת שאני לא מפה.

מתישהוא כשיהיו לי כמה דקות פנויות, אתגנב שוב לעמודי החדשות
ואחלום על הבית. הדמעות ימרחו לי את האיפור בעיניים ויפלו לתוך
מקלדת. בלי מדבקות, בלי אותיות בעברית.
"??What the hell am I doing here", אני חושבת לעצמי באנגלית
רהוטה. אפילו לחשוב בעברית כבר לא נאה לי, לעזאזל.

בסוף היום אני נוסעת הביתה, אני קוראת לו "The House". מוציאה
מהמקרר קופסה של חומוס "צבר" ומתיישבת מול הערוץ הישראלי
בטלויזיה. משדרים את "מבט". פיגוע בצומת הגבעה הצרפתית, הנה
הבית של רינת. הלב משתולל לי בפנים והדמעות זולגות לתוך קופסת
החומוס. האצבעות מחייגות בזריזות. תפוס. ארבע בבוקר עכשיו
בישראל.

אני מרימה מהשטיח את גיליון השבת של "ידיעות אמריקה". עברית
ואנגלית מתבלבלות בגיבוב של אותיות חסרות צורה ופשר. הטלפון
מצלצל. החיים הכפולים שלי מהצד השני של הקו. "מה את עושה שם
בכלל? אולי תבואי הביתה?" הדמעות זורמות חמות ומרטיבות את
העיתון. מודעה על רבע עמוד מזכירה לי ש"באל-על מוחאים כפיים
כשנוחתים על אדמת ישראל".

מחר יום העצמאות. אני יוצאת מוקדם מהעבודה כדי ללכת לחגיגות
במרכז העיר. ישראלים וישראליות מסתובבים בקהל ומחלקים דגלים על
מקלות פלסטיק, כמו קשים של מקדונלד'ס. דוכן פלאפל מאולתר ניצב
על הרחבה וילדים עם פטישים מפלסטיק שואלים באנגלית רהוטה
"?Mommy, what is the blue star in the middle". על המכונית
שלי מתנוסס לו בגאון דגל המולדת, כחול-לבן אמיתי שאמא שלחה לי
לפני שבועיים. כל היום הופנו לעברי מבטים משתאים, אבל לי לא
איכפת. עוברים ושבים נעצרים ומקשיבים לעברית העילגת ומסתכלים
בפליאה בפסטיבל המשונה. חלקם שואלים וחלקם סתם מושכים בכתפיים
וממשיכים ללכת, מפטירים בביטול "...Jews".

למחרת בבוקר בעבודה מקדם אותי הבוס שלי בחיוך מזוייף. הוא
מתיישב אצלי במשרד ומסביר לי בעדינות שהלאומיות שלי לא מתאימה
לתרבות כאן. כאן זה אמריקה, לא ישראל. אני צריכה להיות כמו
כולם, I am making people nervous. חשוב שאלמד להתחשב בהם
ושאמנע בעתיד מלהזכיר את החגים "שלי", הדת "שלי" או המדינה
"שלי". כאן יש רק מדינה אחת. כולנו פטריוטים. אני מבינה, נכון?
ואה, כן, הוא היה ממליץ לי להוריד את הדגל מהקיר.

כמובן שאני מבינה. אני הרי בחורה רגישה. הדמעות שוב זולגות לי
על הלחיים ונוחתות בין הפסים הכחולים של הדגל המודפס. הדיו
הכחול נמרח. שלג יורד בחוץ וקר לי. אני חושבת לעצמי "אני רוצה
הביתה".