הארי פוטר הסתכל על השעון הגדול שניצב על קיר בניין השיש הענק
של תחנת הרכבת של קינגס קרוס, לונדון.

עשר ושלושים.
הרכבת להוגוורטס, בית הספר לקוסמים, אמורה לצאת בעוד כחצי שעה,
מרציף תשע ושלושה רבעים.
היה קשה להאמין שעד לפני חודש, הארי בכלל לא ידע שהוא קוסם.
ועכשיו מחשבותיו בקשר להוגוורטס הנכסף שוטטו במוחו בהתרגשות
רבה.
הוא התבונן בעיני קוסם עם פוטנציאל על תחנת הרכבת ועל העוברים
ושבים בה, וחייך בשביעות רצון. הוא היה מודע לכך משך תשומת לב
רבה בגלל, הדוויג, התנשמת הצחורה והקפריזית שלו, אשר נחה בתוך
הכלוב שלה בשלווה, ולא השתוללה כתמיד.


עשר ארבעים ואחת.
לאחר שסיים לבחון כל אדם ואדם בתחנת הרכבת תוך כדי זמזום מילות
קסם מומצאות, החליט הארי שזהו הזמן לעזוב. אבל להארי לא היה
מושג את מי לשאול איפה הרציף תשע ושלושה רבעים.
"אין כאן שום רציף תשע ושלושה רבעים, ילד טיפש." אמר השומר
בכעס והצביע על רציפים תשע ועשר.
הארי שלף זוג כפות ידיים מהימנות, אותם כיוון לעומת השומר
והרעיד קלות, ותוך כדי צעק: "בזזזז....." כשראה שלא קורה כלום,
הוציא לו לשון, והפנה את גבו בכעס.


עשר ארבעים ושבע.
"כשתגיע להוגוורט, תשלח ינשוף!" שמע את האמירה הקולנית מאחורי
כתפו.
הארי סובב את ראשו בחדות כששמע מילים שהיו מכורות לו כעת, עקב
השתייכותו העכשווית לסטטוס הקוסמים, והבחין באשה ג'ינג'ית
ושמנמנה עם פנים מוארכים כשל כלב בולדוג, ובבנה- ג'ינג'י גבוה,
שהחזיק עכברוש אפור וישנוני בכיס מעילו, אשר גרם להארי לתהות
אם שניהם קרובי משפחה.

"אז גם אתם להוגוורטס, הא?" סינן הארי פוטר מתחת לאפו והרגיש
כמו סוכן סמוי.
"אתה לא יודע איך לעבור לרציף, ילד?" שאלה האישה, קולה צרם
באוזנו, והצביעה על בנה האדמוני, "הוא יראה לך איך עוברים
לרציף תשע ושלושה רבעים."
הארי אמר תודה, וצפה בג'ינג'י מנפנף לאימו אשר נטשה אותו לטובת
משחק ישיר של קבוצת הכדורגל 'מנצ'סטר יונייטד', אשר שודר
בטלוויזיה קטנטנה שהייתה ממוקמת מעל הקיוסק בתחנת הרכבת.
"היי. אני רון וויזלי. אני יודע איך לעבור לרציף, כי אני בא
ממשפחה של קוסמים." האדמוני דיבר במהירות.


עשר חמישים ואחת.
הארי פוטר חייך אל רון בעצבנות. הוא היה קצר רוח. בעוד שרון
סיפר לו על חייו הפרטיים, הארי חשב ללא הרף כמה הוא רוצה להיות
כבר בהגוורטס. ללמוד איך עפים על מטאטאים, איך מעיפים חפצים
באוויר, ואיך מכינים שיקויים, אשר יגרמו למורים שלו לחשוב
פעמיים לפני שהם נותנים שיעורי בית, או את מועדי מבחני השליש.



עשר חמישים ושלוש.
"אז ככה עוברים. ואתה- עבור אחריי!" ציווה הג'ינג'י, וכאשר ראה
שהארי מהנהן בראשו, החל להתקדם עם מזוודתו בידיו לעבר המחסום
שבין הרציפים תשע ועשר.
רון הגביר את קצב צעדיו, עד שעבר לריצה. הארי צפה בו. המחסום
הלך והתקרב אליו. מבטו נחוש. חיוך גאה ומרושע במקצת מרוח על כל
פניו המנומשות.
כשהגיע אל המחסום, חייך חיוך רחב להפליא, עיניו מרצדות בחוריהן
בטירוף,
ולאחר מכן- רעש מתכתי עצום.

רון וויזלי שכב על הרצפה מחוסר הכרה. על פניו שרידיי החיוך
שנותרו לו לפני ששרירי פניו החלו להתרפות אט אט, כתוצאה מרפיון
מוחלט ואי יכולת שליטה בכל שריר שהוא.
הארי הרים את מזוודתו ואת הכלוב של הדוויג, וצעד לאיטו לכיוון
היציאה. אמו של רון הגיעה.
"אוךךך... עוד אחד מת לי פה... זה השישי..." מלמלה לעצמה וחטפה
ברוגז את מזוודתו של רון.
היא בעטה קלות בגופתו השוכבת והשמיעה שאגה אדירה שהדהדה בכל
רחבי תחנת הרכבת.
לאחר מכן, התכופפה קלות, החזיקה את גרונה והשמיעה קולות חנק.
הארי דפק בידו על גבה הרחב והצמיגי, מעוניין להוציא לפועל
תפיחת גורדון ראויה לשבח, עד שזו ירקה מסטיק ורוד דוחה למראה.
גברת וויזלי נראתה מרוצה.
"ועכשיו?! מי יעשה את עבודות הבית?!" שאלה את הארי, עיניה
רושפות ברקים. הארי ידע שזוהי שאלה רטורית, בגלל שהוא למד מה
זו שאלה רטורית בבית ספר, וגם בגלל שדודו ודודתו לבית משפחת
דרסלי הרבו לשאול אותו שאלות כאלה, כי הם לא אהבו את התשובות
שלו.
"זאת שאלה רטורית, נכון?" שאל הארי פוטר, כי הוא רצה להיות
בטוח שהיא לא מצפה לתשובה.
האשה הסתכלה עליו ואחר, גלגלה את עיניה. "איזה טימטום." מלמלה
לעצמה, ובד בבד הוציאה מסטיק נוסף מתיקה המוכתם.
היא לעסה את המסטיק בוולגריות ובפה פתוח למדי, וצעקה להארי:
"צ'מע... עשה טובה עיניים שלי, 'תקשר לאמבולנס. הבחור השווה
ההוא שם, מסתכל, ו... ת'יודע... אנ'לא נראית טוב באדום."
הארי הבין שהיא מתכוונת לדם שהחל כבדרך-קסם לפרוץ מראשו המנומש
של רון.
"זה דווקא מתאים לליפסטיק," החמיא לה הארי.

הארי הצליח לשכנע את בעל הקיוסק להתקשר מהטלפון שלו, לאחר
שהסביר לו שאנשים לא קונים ממתקים כשיש הרבה דם מסביבם.


אחת עשרה.
הארי פוטר גרר את המזוודה והכלוב ויצא אל הרחוב האפרורי.
הוא התיישב על גרם מדרגות של בית צנוע, ונאנח בעודו מסתכל על
הגשם שהחל לפתע לרדת.
הוא הרהר.
קוסם רב חשיבות נחשב לאחד כזה, רק אם הוא מבין את מהותם של
החיים:
יש להיוולד, לחיות, ולמות. וזה היעוד הבסיסי של כל בני האנוש.
מי שרוצה מעל ומעבר, מי שרוצה לשנות את העולם, גזר דינו הוא
סבל. או מוות מהיר. או שניהם יחדיו.
והארי פוטר לא היה אמיץ דיו בשביל לשנות את העולם.
הוא הרי בסך הכל ילד, עם צלקת בצורת ברק על המצח. הוא לא היה
אדמוני דיו, כדי לנסות לעבור ברציף הרכבת, אל עולם שכולו מלא
קסמים ותהילה, קוקאין ויותר מדי אקמול-קיד, אשר כמעט בטוח,
שעולם זה הוא בסך הכל חלק מפרי דמיונה של סופרת בריטית
מובטלת.

שלוליות נקוו בצדדי המדרכות. עשן סמיך החל לעלות מארובות
הבתים.

דון קישוט וילדים אדמוניים עוד יבינו, שאי אפשר לעבור דרך
מוצק מבלי להיפגע.
לומדים את זה בבית ספר, בשיעורי כימיה.