19.3.02

ופתאום הרגשתי כל-כך לבד, מקופלת בספת הקרם הקטנה ושומעת רצועת
שירים ישנים/חדשים ב-MTV.
ורק רציתי משהו שיעסיק לי את המוח, משהו לחשוב עליו שלא כולל
את הפרצוף שלו והחיוך שלו. למרות שהמחשבות שלי לא אפילו לא
זכרו איך הוא נראה.
ואולי זה הקטע, געגועים לאובססיה מושמדת.
כעת שכל מה שאני יכולה להרגיש זה את עצמי.
ורובי וויליאמס בתוספת פסל רשת ודובי קריסמס על גרביים אפורות,
לא גרמו לי לתחושה טובה יותר בנשמה
שפתאום כל-כך הכבידה לי על החזה.
וזיכרון של 10 דקות מוקדם יותר, איש גלידה שמחייך אלי ואומר:
"איזה ילדה יפה, באמת יפה."
והם כולם משקרים....

ברושים בגובה הבניין נעים מצד לצד ברוח
וציפורים קטנות עפות מאנטנה לאנטנה.
כל-כך חופשיות... שהדבר היחידי שעלול להדאיג אותן זה החתולים
שגרים לי בחצר.
ואני כל-כך מקנאה בהן בעוד הן בשמיים ואני כלואה בתוך הגוף
הזה, בתוך עצמי.
עננים אפורים-תכולים נעים בשמיים במהירות עצומה, חושפים את
עצמי בפני
והטפטוף הפנימי של הפחד רק מתחזק.
ואני מתגעגעת לאהוב אותו.

פשוט ככה בלי הרבה בלגאנים ופרשנויות.
כי כשאהבתי אותו חשבתי עליו, וכשחשבתי עליו לא חשבתי עלי,
ועכשיו שאני לא אוהבת אותו יותר אני חושבת על עצמי, מרחמת על
עצמי, מפחדת מעצמי, שונאת את עצמי, בוכה את עצמי, מסתירה את
עצמי
בשכבת ההגנה האחרונה שנשארה.
והיא כל-כך דקה ושברירית.

לעצום את העיניים ולראות חדר קטן ושחור וסגור ולהרגיש כל-כך
שלמה,
כל-כך בטוחה. ואז לפתוח ולהשבר.
להתגעגע לאובססיות מושמדות.
להתגעגע לרצות.
רק לרצות, אהבה.