לפי מספר ימים מלאו לי 17 שנים. 17 שנים. אני מרגיש כל כך
זקן.

כל פעם שאני שומע "עד מאה ועשרים" עולה לי מעיין תמונה בראש,
של אדם זקן חוגג את יום הולדתו ה-119. ומה יגידו לו? "עוד שנה
וסיימנו"? "מזל טוב"? באיזו נקודה החיים הופכים למרוץ, שנה
עוקבת אחרי השנה שקדמה לה, והשנים נערמות למספר המקבל חשיבות
מעצמו?
ממתי אנו חיים לשם החיים עצמם?

אבל מה האלטרנטיבה? למות? והרי אני מפחד למות. פעמיים בחיי
באמת הבנתי מוות מהו. בשתי הפעמים נתקלתי בפחד, אימה וכאב
לנוכח גילוי המורטליות שגלומה בעצם ההוויה האנושית.

ומה אני מנסה להגיד? אני באמת לא יודע. זה חלק מהחיים, לא
לדעת. ביחוד בגילי המופלג.

אז במקום להתייחס לעתיד, או ליתר דיוק לסוף שגלום בו, אתרכז
בהווה.

-

מצבי טוב. מצבי באמת באמת טוב. אני אולי לא תמיד מרגיש ככה,
אני אולי לא תמיד מודע לזה, אבל למרות כל הבעיות והכאבים
שעברתי (ועברתי לא קצת), בורכתי בחיים טובים. חיי אינם קלים,
רחוקים מלהיות פשוטים או נוחים, אבל הם טובים.

וזה לא שהם באו בקלות. לא נולדתי לחיים טובים, היות שחיים
טובים לא תלויים בכסף, או אפילו בסביבה טובה. הם תלויים במי
שחי אותם.

ואני הרווחתי נחת. אני הרווחתי קצת שמחה, קצת אושר. וזה לא קל
להיות מאושר. לא קל לבן אדם מפוכח, לבן אדם מודע להיות מאושר,
ביחוד כאשר הוא מוקף בכל כך הרבה אומללות, תכונה נפוצה לכלכ
הדעות במדינתנו הקטנה.

ואני מנסה. לפעמים מצליח, לפעמים לא. אני מאזן בין ההכחשה
שדרושה לנחת, לבין ידע ומודעות. אני מאזן בין רצונותיהם של
אחרים לבין רצונותי שלי. אני מאזן בין מה שמגיע, למה שצריך,
למה שיהיה.

אבל החוכמה היא לא לאזן. החוכמה היא לאזן מבלי להתפשר. החוכמה
היא לקבל ולתת, ולאהוב את שניהם.

אני לא מושלם. לא הייתי, לא אהיה, לא משנה כמה שארצה וכמה
שאנסה. ואחד מהמטלות הבאות שאקח עלי יהיו להשלים עם פחות
ממושלם. לא שאני מושלם בכל, יש לי את התעודות מהבית ספר
כהוכחה, אולם בדברים שחשובים לי באמת אני לא יכול להסתפק
בפחות.

לפעמים אני מרגיש זקן. אבל אני תמיד יודע שגיל זה רק מספר, רק
מחשבה קטנה שמתרוצצת בראשי. אני אמשיך לחיות, לא בגלל שאני
צריך, אלא בגלל שאני רוצה. בשבילי.