בערך שעה לפני ליל הסדר, אבא דרס את אליהו הנביא.
לשוטר הוא תירץ, שזה היה בגלל המהירות, שפחד שיאחר לסדר, שהיה
חושך ושלאליהו לא היה מחזיר-אור (כאילו שצריך מחזיר-אור כשאתה
נוסע במרכבה של אש). השוטר בסופו של דבר השתכנע, ורק נתן, לאבא
דו"ח על נהיגה מהירה. אבל אני לא השתכנעתי, אני יודע שלאבא יש
חשבון ארוך עם אליהו הנביא. חשבון ארוך, שהתחיל לפני קצת יותר
משלושים שנה, כשאבא היה בערך בן 10.
בכל הסדרים עד גיל 10, היה אבא מחכה לקטע עם אליהו הנביא. נו,
אתם יודעים, מכבים את כל האורות, מוזגים לו כוס מלאה, אומרים
"שפוך חמתך על הגויים..." וכל הקטע הזה, ואז אליהו היה בא,
כולו עטוף בסדין לבן, והיה שותה מהכוס.
מה שאבא לא היה יודע, זה שקצת לפני הקטע הזה דוד יצחק היה הולך
לשירותים. אבל באמת הוא היה מתעטף בסדין לבן, ואז בקטע הזה הוא
היה בא בתור אליהו הנביא ושותה מהכוס. אבא היה משתגע מהקטע הזה
כל פעם מחדש, ולא פעם היה שואל את סבא שלו, מה יש מתחת לסדין,
וסבא שלו היה אומר לו, שאף אחד לא יודע, ושבכלל, אסור לגעת בו.
אבל אבא מטבעו היה סקרן.
אז בליל הסדר של גיל 10, אבא החליט לעמוד ממש ליד הכוס,
וכשאליהו ייכנס, הוא החליט להוריד לו את הסדין, ולראות מה יש
מתחת. כל הסדר התנהל על מי מנוחות, ואז כמו תמיד דוד יצחק הלך
לשירותים, כולם כיבו את האור, ואליהו הנביא נכנס. הוא התקרב
לשולחן, הרים את הכוס, והתכוון לשתות ממנה. ברגע הזה ממש, אבא
שלח את היד לסדין, ובמשיכה אחת הוריד אותו. העניין הוא, שבדיוק
ברגע הזה דוד יצחק צעק לסבא מהחדר השני, שהוא לא מוצא את
הסדין. כולם עמדו המומים, מתחת לסדין עמד אליהו הנביא. לא דוד
יצחק או מישהו אחר. זה היה אליהו בכבודו ובעצמו.
איך הם ידעו שזה הוא ? הם פשוט ידעו, כמו שאתה יודע שאתה אוהב
מישהי, או כמו שאתה יודע שהמוכר בקיוסק רימה אותך עם הכסף בלי
לספור אפילו. הם פשוט ידעו את זה.
הוא היה איש בינוני מכל הבחינות. לא גבוה מדי, לא נמוך מדי, לא
רזה מדי, לא שמן מדי, לא לבן, לא שחור. משהו בינוני. הוא ענב
עניבה עם הדפס של דאפי-דאק, ונראה טרוד מאוד בעיסוקיו, כאילו
לא שם לב שכולם רואים אותו. היתה לו קרחת קטנה במרכז הראש
ומשקפיים עגולים כאלה. הוא לגם מהר מהיין וברח משם, משאיר את
כולם עומדים קפואים במקום. אבא היה הראשון ששם לב, שהוא שכח את
המפתחות זרוקים על הרצפה, הוא רדף אחריו עד לדלת אך לא הספיק
לתפוס אותו. הוא צעק לו, אבל אליהו התעלם ממנו וברח הרחק משם.
על ההתעלמות הזאת, ובכלל על כל התרמית הזאת עם הסדין והכל, אבא
נשבע שיום אחד הוא יתפוס אותו ויתן לו מכות.


אז נכון, שהיום הזה בא כעבור 30 שנה, וזה לא היה מכות, אלא
דריסה מכוונת, אבל בכל זאת אבא היה מרוצה, וחייך לעצמו כל
הנסיעה אחרי זה. באותו לילה אליהו לא הגיע לאף בית, ולא שתה
מאף כוס. במקום זה הוא הגיע לבית-החולים "הלל יפה" וקיבל
אינפוזיה בווריד.
הוא עדיין שוכב שם, מחוסר הכרה, במחלקה פנימית א'. מחובר לכל
מיני מכונות וצינורות, אוכל אוכל של בית-חולים, ומקשיב למוסיקה
קלאסית.
אז אם במקרה אתם עוברים שם, בין מחלקת ילדים לטיפול נמרץ.
פנימית א', מיטה שלישית משמאל, ממש ליד הזקן שמדבר לעצמו, שוכב
איש בינוני. לא גבוה, לא נמוך, לא רזה, לא שמן, לא לבן, לא
שחור.
לא חי.