New Stage - Go To Main Page


בסופו של דבר, הוא התוודה בפני. לא לה, קודם לי, דווקא  אלי,
עליה, הוא. ירד אז גשם בחוץ, ואנו היינו בתוך מבנה התיכון
שהיה, כרגע, מחומם. מזל. אז הוא אוהב אותה. מפתיע, מובן. ומה
אני  אמור לעשות? ירון אוהב את רוני, אני לא הולך לצעוק  את
זה. את הסוד אני דווקא יכול לשמור. מבחינה זאת לא שגה. אך לקבל
עצה? ממני? מה אני יודע? בדברו הוא כבר בהרבה שלבים מעלי בעולם
ההתאהבות, הנראה כבוגר הרבה יותר ממני. למרות היותו מתאים
לגילנו, כך אומרים. מה אני יכולתי לומר לו? "אני לא אוהב את
הגשם" להתוודות בפניה, לכתוב לה מכתב, להזמין אותה לצאת? "גמרת
לקרוא את בדמי ימיה"? "אה כן, תעשה מה שאתה מרגיש, בעצם לא,
שאל מישהו אחר, תשאל, לא אל תשאל, אני לא יודע".
אחר הדברים האלה, הזמן נע והוא סיפר גם לה. קרה מה שקורה והיא
סירבה. לא ידעתי למה או איך. לי לא הייתה זאת הפתעה, כנראה גם
לא לו. גם אחרי מה שסופר נשארו בעיניי פניה היפות, כמו גם גופה
ושדייה, נשארו כרוני. רוני בתולית. בבגדים סולידיים, שאף פעם
לא חושפים די. חוץ מהפעם שהתמתחה ונראה הפופיק מתחת חולצה
אפרורית. אז עוד לא יכולתי לשער.
כל פעם שראיתי אותם מביטים אחד בשני הבחנתי במתח, במשהו אחר.
היא ניסתה להתחמק מלהתחמק ממנו, לא תמיד הצליחה, מסתבר שהיא
ממש גרועה בלהתחמק, מעבר למה שהיה ניתן לשער, לו היה אז יותר
כאב. אני התרחקתי ממנה בפחד, ואתו דברתי כמו חבר. הוא כתב שירה
טובה. אני לא הבנתי אותו, מקצין את רגשותיו, לא, אולי, קינאתי
בו, לא יודע בדיוק למה. גם הרגשתי שאני יותר טוב ממנו, לא
בדיוק, יותר פחות מושפל. לידו בשיעור, בשולחן מולה. לו יש שיר
אהבה בכתב יד ביד,נותן אותו לי. שאני מחזיר לו הוא מסובב אותו
כבדרך אגב לכיוון ממנו גם היא תוכל לראות אותו. אני מבולבל,
עובר לשיעור. יונדב בן שמעה ועצתו, כן כן, אני מסיט את הדף
בחזרה אלי ומצביע. בתנ"ך אני דווקא טוב. דווקא. הוא לוקח את
הדף אליו מוסיף פסיק, ומניח את הדף במיקום טאקטי. אהבה לפעמים
הופכת שנאה, אולי זה אותו הדבר, אני עוד לא ידעתי, ירון שואל
אותי משהו על בוב דילן בעת שאני הופך את הדף. הוא לוקח עט
ומקשקש בצד השני. הציטוט הוא "אני לא יודע אם שאראה אותך,אני
ינשק או יהרוג אותך, זה בטח לא ישנה לך בכל מקרה" הוא הופך את
הדף לפניה היפות. אני מוותר ומבחין במראה המלבב של רוני מסובבת
עיניה וקוראת מן הדף שאל שולחננו.
עוד באותו ערב, קר בחוץ,עננים מסתירים את הירח, מסתירים את מה
שאולי הולך להיות, הרוח שורקת באוזני בעת שאני מתבונן באורות
ירושלים מגשר להלכי רגל. מתבונן לעבר לסינמטק שבצד השני של
הגשר, אבל משנה את תוכניותיי. הבטן שלי לא רוצה ללכת לקולנוע
עכשיו, אני חוזר על צעדי, מגיע לתחנת האוטובוס, במטרה להגיע אל
ביתי החם. מתבונן בשמיים, מתבונן בתחנה שממול. זוג מתנשק.
שפתיהם נפרדות עיניים לא, יד מונחת סביב צוואר. אני מזהה את
הפנים. רוני. הפנים השניות זרות, אין ספק, אין ספק. רוני. נותן
בה עוד מבט אחרון, מסתכל שוב למעלה, העננים מסרבים להוריד גשם,
בניגוד לעיניי, גם זה שיא האכזריות באתו רגע. כמו הכל. והכל
עוד לא קרה. כמו הכל. כמו רגלי.
רגלי מתחילות לכאוב, ומתחילות ללכת. ללכת לכיוון מרכז העיר,
ללא מטרה, הכיוון משתנה, אני רואה אנשים, חלקם מוכרים, אני
בוכה, לא מדבר, חולפים האנשים במעילים עבים משלי, אני מנסה
להבין על מה הדמעות, מסתובב סביב עצמי. אז שמעתי פיצוץ בראשי,
לא ידעתי אם זה דמיון או מציאות, הכל סביר. התחלתי בורח חזרה
לכיוון הלא הגיוני, תחנת האוטובוס שממול כבר הייתה ריקה.
מאוחר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/3/02 17:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר ליברגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה