כשאנוכי שומע את צלצול הפעמונים המחריש אוזניים, אשר מהדהד אל
מחוץ לכותלי העיר, אל השדות,החורשות וההרים, אני מבין שהכל
התהפך, ושום דבר אינו כפי שהיה, אני לבדי, אך עם כולם, אנוכי
נדוש, משעמם, אך רואים בי משהו מן העניין. מסתכל סביבי רואה
צורות וצבעים, לכל אחד יש משמעות, השאלה היא - האם זה חשוב?
כשאני יושב על כיסא הנדנדה, וצופה בשמש הנעלמת, עולה מתוך ציור
יופיה המלנכולי, שהיא וכל הקרובים לה, המאושרים באדם ולמעלה
ממנו.
כאשר למשמעות אין יותר רגש, והיא נעלמת תחת אור הכוכבים הציני
והמזמין, יורד עלי הלילה, החושך המוחלט, ואנוכי עדיין יושב
ומתבונן דומם. ובשמיים, כוכב נופל, אלפי שנות אור הוא נע,
ובשמיים אלפי כוכבים עומדים, מחכים הם לשעתם.
וכך יושב, ולא נם, איני נרדם, עיני פקוחות, שותק ומהרהר על כל
מה שקיים, ואין טעם, זאת אני יודע, אי אפשר לשנות את המצב,
אנוכי בן אדם, משמע אני כזה, איני יצור מושלם.
וכי יש דברים שנבצר ממני לדעת, להבין או לחשוב, וכי יש דברים
שעד מותי לא אדע, ואנוכי יודע שאיני יכול להבין הכל. וכל שאוכל
זה להמצא בזמן ובמקום שיציב לי הגורל, ושם אפגוש חזיונות
ותעתועים, מחשבות והרהורים, שכאשר הינם שייכים לאותו רגע,
ומאפיינים את תוכנו, ולהם אין קשר לכללי, כשם שלכל דבר אין קשר
לעצמו.
וכי אני מברבר, ואיני יודע על מה, וכי מהרהר אני, אך איני יודע
למה,
הנה עוד שנייה עברה, עוד דקה, עוד שעה ויום מחיי, האוכל למצות
כל דקה מיותרת, האם חיי יהיו לשווא.
וכי מקנא אני בטיפשים, אשר אינם מודעים למצבם, אשר חייהם להם
כמו רצף אירועים, אין שום זכר לשום סוף מר.
וכי אנוכי חושב, שלבסוף לא אהיה, וכי מה שעכשיו, יעלם ואיננו
עוד, וכי אני וכל ישותי ואופיי, ימחקו, או יהיו כותבים על דף
נייר, או סלע.
וכי אנוכי טיפש, אם חושב אני על כך, הרק טיפשים מבזבזים את
חייהם ואת זמנם במחשבה על משהו שלא קורה, אלא רק יכול לקרות,
ורק טיפשים מדכאים את עצמם למוות, ורק טיפשים לא חיים בשביל
לחיות, אלא חיים בשביל למות, וכי כאן הגבול בין חכם לטיפש
נעלם, וכולנו, בלי יוצא מן הכלל טועים, וכאן, כולנו טיפשים,
בלי קשר למה שנעשה, כל עוד חושבים אנו על כך, הזמן עובר ורץ,
מתבזבז, אם אפשר לקרוא לו כך, ואני, אנחנו, אתה ואת, מחכים.
מאכזב לדעת, שלמרות כל מה שאעשה, מטומטם אהיה לנצח, ובלי שום
קשר לשקיעה, לפעמונים, לשדות, להרים, לאנשים, לזמן, ולמחשבת
האובדן, כל עוד אדע, אתסכל ואבחין, אשאר בהווה לעד.
ושום עלילה לא נתתי, ושום סיפור לא היה, וכי רצף של הגדרות
פילוסופיות, זה כל מה שלי קרה. והנה עוד חרוז, עוד מצלול, ועוד
מילה, הכל רק כדי שישמע יפה, לא מתנשא, ולא בכוח משכנע, רק מה
עולה על רוחי.
ובלי לשים על דעתי, ובלי לחשוב עוד פעם שנייה, אמכור את נשמתי,
חוכמתי ותבונתי, על מנת לנשום אוויר לעד, ואם כי יבואו חכמים
ואנשים למיניהם, ויגידו כמה רע זה לעולם לא למות, אנוכי טיפש
עכשיו, איני מקשיב, כי מכרתי את חירותי לנצח.