זה עצוב כשעוזבים אותך במכוון נכון?
אבל יותר עצוב כשעוזבים אותך בלי כוונה.
ואז, אז אתה מבין מה באמת היה חשוב לך.
ואז, אז אתה מבין מה באמת אתה אוהב.
ואז, אז אתה רוצה לפצות על הזמן שברח למקומות אחרים.
ואז, אז אתה מגלה שפספספת.
ואז, אז אתה עצוב עוד יותר ממה שהיית כשגילית שעזבו אותך.
לא במכוון.

החבר הכי טוב שלי עוזב אותי.
ולא, לא בכוונה.
הוא פשוט מגשים חלום שלו, מגשים את עצמו.
אני לא כל כך משתתפת במציאות של החלום הזה. ולא, לא באשמתו וגם
לא באשמתי. אף אחד לא אשם.
זה מה שבכלל מעציב אותי. אין את מי להאשים.

החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי שמח בעולם והילד הכי עצוב בעולם
בבת אחת.
החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי חכם בעולם והילד הכי טיפש בעולם
בבת אחת.

החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי מוזר בעולם והילד הכי נורמלי
בעולם בבת אחת.
החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי אוהב בעולם והילד הכי אידיוט
בעולם בבת אחת.

החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי מצחיק בעולם והילד הכי מגוחך
בעולם בבת אחת.
החבר הכי טוב שלי הוא הילד הכי משוגע בעולם והילד הכי רציני
בעולם בבת אחת.

החבר הכי טוב שלי הוא שחקן מדופלם.
לכן הוא משחק כל כך הרבה תפקידים בבת אחת.
בבת אחת הוא כבר לא ילד. לא הילד שהכרתי לפני שלוש שנים.
הוא כבר נער.
נערים נוטים בד"כ לחלום.
כמו נערות.
החבר הכי טוב ללכת אחרי החלומות שלו בתקווה להגשים אותם
כמובן.

בבת אחת הבנתי עד כמה אני אוהבת את החבר הכי טוב שלי.
בבת אחת הבנתי שזהו. החבר הכי טוב שלי כבר לא יהיה החבר הכי
טוב שלי.

בבת אחת פרצו כל הזכרונות שלי איתו וממנו.
בבת אחת פרצו געגועים אין סופיים לימים שלנו יחד. ואליו.
ותקווה, תקווה בשבילו, שיילך אחרי חלומתיו.
בסוף, בסוף יהיה לו טוב.
הוא רק בתחילת הדרך.
גם אני בתחילת דרכי שלי. בלעדיו. החבר הכי טוב שלי.

יהיה טוב.