לוח שנה לי היה,
שבו כל תלאותיי כתבתי.
וגם דף מכורכם מדהייה,
משוואות שעוד טרם הבנתי.

ומטלית משקפיי הגדולות,
שניקתה הימנם הלכלוך.
והספוג באוזניי הכבדות,
שהקל על שמיעת הגיחוך.

ומחזיק ניירות לגריסה,
שהידק את נפשי לשולחן.
וקופסא של גומי ללעיסה,
בין חכי לשיניי נטחן.

וגם שעם נופל מן הפקק,
לתוך יין הקידוש הורוד.
ומחוג המאזניים רקק,
והורה לי כיצד לחיות.

נקבים עשויים בתריסי,
ודרכם רק אראה את האור.
כי הנחתי נפשי בכיסי,
כדי לחסוך את סבלי הכפור.

את כמו לוח שנים ארוכות,
וכמו דף מכורכם ומטלית.
את כמו ספוג ומחזיק ניירות,
וכמו מסטיק דבוק לתחתית.

את כמו שעם השט בכוסי,
וכמו מחוג מאזניי האדום.
את כמו נקב אחד בתריסי,
וכמו תריס שמסתיר הגרדום.