אלה החיילים שלנו.
הם הולכים לצבא,
וחוזרים בארון,
הם הולכים לצבא,
ונשאר רק זכרון,
הם משרתים את המדינה,
והחברות "מתות" מדאגה,
הם משרתים את המדינה,
ומה שנשאר זאת רק מצבה.
אנחנו צריכים להיות רגילים,
לראות את כל הפיגועים,
אנחנו צריכים להיות רגילים,
לראות את כל ההרוגים,
אך אנו כבר לא יכולים,
לראות חיילים בוכים על קברים של חברים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.