זה היה לילה אחד-לא לילה סוער, גם לא אפל במיוחד. כוכבים רבים
זהרו, רק שעם כל אורות העיר, עדי לא יכלה לראות את רובם. הירח
היה כסוף ובוהק במיוחד, אבל באופן רגעי מכוסה בעננים. עדי חשה
בחילה.
עדי הייתה לונטית. לא משוגעת אלא חולת ירח. בלילות, היא לא
יכלה להירדם בלי לבהות בו לפחות שעה. כשהיא הייתה נרדמת, היא
הייתה שוקעת בחלומות משונים, חלקם שמחים וחלקם לא, אבל תמיד,
עדי התעוררה עצובה. עדי הייתה עצובה רוב הזמן. הזמן היחיד שבו
הרגישה מאושרת היה בסביבות השעה שמונה בערב, כשכבר היה חושך.
רק בירח היא יכלה לבטוח. הוא היה שם תמיד, לפעמים עם חצי חיוך
ולפעמים חיוך שלם ורחב, אבל הוא תמיד חייך אליה.
כמו כל חולי הירח, עדי חלמה להגיע לשם. על הירח חייבת להיות
עיר לאנשים כמוה, אנשים חולמניים שיוכלו להתבודד ביחד.
ירד גשם, חזתה עדי, למרות שהשמיים לא היו מעוננים במיוחד. היא
ידעה שזה נכון, היא תמיד צדקה בזה. היא ידעה שזה יחסוך להורים
שלה הרבה טירחה, לדעת מתי צריך לקחת מטרייה או מעיל לעבודה,
אבל חיזוי מזג האוויר הייתה מתנה פרטית של עדי. היא לא רצתה
שאנשים אחרים ידעו. אנשים אחרים גם לא ידעו על השאיפה היחידה
שלה. מבחינתם, עדי הייתה סתם עוד אחת מוזרה, "אסטרונאוטית",
ששוכחת לענות לאנשים כשהם מדברים איתה ואחר כך מתנצלת בקול רך
ומבט בוהה. אחת שכל הזמן מסתכלת למעלה. גם ביום היא הייתה
מסתכלת למעלה, כשהיא הייתה מרגישה מפוחדת ולא בטוחה בעצמה,
מחפשת את החיוך טוב הלב של אהבתה היחידה, ופוגשת את המבט הזועף
של השמש. השמש הייתה מכאיבה לה, צורבת ומדמיעה, כמו חברה חדשה
של חבר לשעבר אהוב במיוחד.
לעדי הייתה עוד מתנה. היא לא השתמשה בה כמעט. היא ידעה לפעמים
את העתיד. זה בדרך כלל קרה כשהיא הייתה שקועה במחשבות, סרט
התחיל לרוץ בראש שלה, והסרט התרחש באמת כעבור זמן מה. עדי לא
רצתה לדעת את העתיד, מה מצפה לה. היא ידעה שאנשים שמחטטים יותר
מדי בעתיד, סופם להשתגע או לפגוע בעצמם וכל הסובבים אותם.
עדי הרהרה מה יקרה כשירד גשם. כמה ירד? יהיו שטפונות? והכי
חשוב, כמה זמן יהיה הירח מכוסה בעננים? היא ראתה משהו בראשה.
ליקוי חמה. הירח מוקף בקרני שמש דוקרניות, ומישהו, מישהו שכל
כך דומה לירח.
למחרת, בהפסקה בבית הספר, עדי ישבה לבד, משולבת רגליים, על
ספסל מתחת לעץ. היא הסתכלה על קרני השמש שהסתננו בין העלים,
מרוככות קצת, כמעט כסופות. לפתע היא שמה לב שמישהו התקרב אליה.
נער, דומה לה ולירח, עם שיער שחור כמו לילה ללא עננים, פנים
חיוורות ועיניים מחייכות. ללא מילים, הוא התיישב לידה. ככה
עברה ההפסקה, עדי והנער יושבים זה לצד זו בדממה.
כל יום, בהפסקה, עדי והנער ישבו זה לצד זו בלי לדבר. היא גילתה
ששמו סהר והוא בדיוק עבר לבית הספר שלה. ילדים חשבו שהוא
אוטיסט כי הוא לא דיבר, אבל עדי ידעה שהוא היה כמוה ולא היה
צריך מילים כדי להביע את עצמו.
הם גם היו נפגשים אחר הצהריים ופשוט יושבים זה מול זו. לפעמים
הם דיברו על מוסיקה, ספרים או סרטים אבל רוב הזמן הם פשוט
הסתכלו זה לזו בעיניים וחלמו ביחד על הירח.
יום אחד, הם ישבו בחדר של סהר והרהרו, כרגיל. סהר התרומם
והתחיל לחפש משהו. עדי הסתכלה עליו בהפתעה. סהר תמיד היה רגוע.
הוא לא היה איטי אבל עדי לא הייתה רגילה לראות אותו זז
במהירות. הוא הוציא דף מארון, והתיישב שוב לידה. "יש לי את זה
כבר הרבה זמן," הוא אמר, "זו טבלה של ליקויי חמה." הוא הצביע
על תאריך שם. "הליקוי הבא יהיה מחר, בסביבות שש בערב."
עדי חייכה אליו. "אתה יודע מה אומרים, נכון? שליקוי חמה הוא
הזמן הטוב ביותר להגיע לירח?"
סהר חייך בחזרה והנהן.
למחרת, סהר היה אצל עדי. עדי גרה בבית פרטי, והחדר שלה היה
עליית גג קטנה עם חלון גדול. בשש בערב, שניהם טיפסו, הוא מחזיק
ביד שלה, על אדן החלון. כשליקוי החמה התחיל, שניהם קפצו, גבוה
גבוה, אל הירח.