כמו בשיר המוכר של גידי גוב "בשדה ירוק על גבעה ..."
בשדה ירוק פגשתי אותה, מי ידע שכך יהיה, מי חשב אז על לאהוב
מישהי בתוך כל הבלאגן הזה.
מדים ירוקים על גופי אוחז איזה נשק שנראה יותר כמו מטאטא, מביט
בגבעה ממול, הנה אלה, אלה שאנחנו צריכים לשנוא אותם, אי שם
מעבר לגדר, ואני לא רוצה לשנוא אף אחד. אני רוצה רק לגמור עוד
את השנה הזו וללכת לאזרחות. הבנאדם היחידי שאני שונא עכשיו זה
את הרס"ר וגם אותו אני לא ממש שונא, הוא דביל אין לו שליטה על
זה.
דפקו אותי השבת הזו, ההוא לקח לו גימלים כדי שיוכל לראות את
החברה, את כל הטריקים הוא מכיר, אבל גם הוא דפוק, הלך לשבור
לעצמו את היד כדי שיוכל להיות עם החברה שלו, ומי דפוק עכשיו
אני שואל את עצמי, אני או הוא? כי אחרי הכל, אני המסכן שאין לו
לאן ללכת, אני זה שתמיד דופקים אותו עם כל השמירות שאף אחד לא
רוצה לעשות. בהתחלה חשבתי שאולי ככה זה צעירים בצבא, פעורים
מסכנים שדופקים אותם על ימין ועל שמאל, אבל הנה אני כבר לא
פעור וצעיר ויום שבת בבוקר אני יושב כאן בשמירה במקום להיות
בבית כמו כל הפלוגה.
הגבול פה קרוב, אני משקיף על הגבעות מדיי פעם לראות שאיזה
חיזבלון לא קופץ לי אל הגדר אבל חוץ מזה שקט פה, ורק היא, רק
לה אני מחכה כל יום.
היא השפיות שלי במקום הזה, מפגר להגיד שהיא השמש בחיים שלי,
אבל זה נכון, אם אני רואה אותה אני יודע שהשמש תזרח גם מחר.
בהתחלה היא לא היתה שמה לב אליי, הייתי בשבילה כמו כל חייל
יהודי אחר, כולם אותו זבל, כולם רוצים להרוג אחד את השני, אבל
עם הזמן היא הבינה שאני חייל מיוחד, מעבר לגדר היא היתה מנופפת
לי לשלום, ואני חושב על זה שאם רק היה שלום פה אולי הייתי יכול
גם לגשת אליה.
אתמול היא סתם ישבה על הגבעה ממול מביטה בי, ואני מביט בה,
איזה מין חיים אלו מעבר לגדר, אני חושב לעצמי. אולי גם היא
רוצה לבוא לכאן לשבת לידי להיות קרובה אליי כמו שאני רוצה
להיות קרוב אליה. בלילה היא היתה רודפת אותי בחלומות, לא
יכולתי לחכות ליום הבא כדי לראות אותה. ובשבת הזו היא השפיות
שלי בכל המקום הלא נורמלי הזה. עוד שלוש שעות באים להחליף
אותי.
לפני שהשמירה שלי היתה מסתיימת הייתי רואה אותה קמה והולכת,
אחרי שעות של ישיבה על הגבעה, היא פשוט היתה קמה והולכת. רציתי
לדבר איתה, רציתי לדעת מי היא, אבל אי אפשר כי הגבול ביננו והם
צריכים להיות האויבים שלנו.
לפני שהייתי הולך לישון הייתי חושב מה אני יכול לעשות כדי
שנחיה ביחד, איך אני אביא אותה לארץ, איך אני אשלח לך פרחים
דרך הגבול, איך אני אבוא לאכול עם כל המשפחה שלה. לרגע הייתי
עוצר לחשוב אם גם היא חושבת על אותם דברים או שהיא סה"כ
משועממת.
נשארה עוד שעה, אני מרים משקפת לראות אותה יותר טוב, לראות אם
היא מחייכת או עצובה, אם היא מביטה בי בדיוק או רק מתבוננת
בסביבה. היא ילדה טובה כזו, אפשר לראות במבט שלה. סתם, פשוט
סתם כל הבלאגן הזה ואני חושב מתי כבר יהיה שלום.
האזעקה בבסיס נשמעה כולם רצו מהחורים שלהם, מישהו פרץ את הגדר,
אני עומד עם הנשק מופנה לכיוון הגדר והיא כבר לא שם, כי מה היא
קשורה לכל המלחמה הזו. שני חיזבלונים פרצו את הגדר התחילו
לירות לכיווני, התחילו לרסס לכל עבר, חייל אחד נהרג, שנים
נפצעו עד שהצלחנו לירות בשני החיזבלונים האלה ולנטרל אותם. אחד
מהם השארנו בחיים כדי להוציא ממנו מידע, את השני הרגנו כי לא
היתה ברירה. ושוב אנחנו באמצע מלחמה, ומה לעשות כבר עם כל
הבלאגן הזה, מי ביקש בכלל להשאר שבת בבסיס? מי הפרייאר של
הפלוגה? כן אני.
אני אדיש לכל המצב הזה, אותי רק מעניין השיחרור, כבר כל כך
הרבה זמן אני פה ששכחתי כבר מה זה בית, אחרי איזו תקופה אתה גם
לא מתרגש יותר מכל החדירות האלה ומכל היריות האלה, אתה כבר
מתרגל. אתה רואה חברים שלך מתים, אתה רואה חיזבלונים מתים, אתה
שומע כל היום רעשים של יריות ורימונים, אתה מתרגל. עוד הלוויה,
פעם חבר טוב אז אתה נשבר, פעם סתם מישהו שהכרת אז אתה מתמודד,
ככה זה, אל תחשבו שאין לי לב, שפוט נשבר לי כבר מכל המצב הזה.
ובתוך כל המהומה הזו, בתוך כל הבלאגן, אני תמיד חושב עליה,
חושב אם גם מחר היא תחזור לגבעה.
היא כבר לא חזרה לגבעה מאז, אבל מדיי פעם אני חושב עליה, גם
ביום שהשתחררתי חשבתי על זה שלא אראה אותה יותר.
ימים אחר כך אני וחבר למילואים נעלה זכרונות והוא יספר לי על
הילדה היפה בגבעה ממול שהיו שולחים אותה כדי להסית את תשומת
ליבנו ממה שמתרחש מתחת לאף שלנו, וכל פעם שולחים מישהי אחרת,
כי כבר גילו שזה עובד שנים. ואני אגיד לו "יא אללה, בני זונות
אלה" ואחשוב איך היא שחייכה אליי תמיד, עם הפנים התמימות, עם
העיינים היפות, הפילה אותי גם כן.