"תעוף מהדירה", היא צעקה וזרקה עליי את המנורה שקנינו שבוע
שעבר בקניון, "אני לא רוצה לראות אותך! קח ת'חפצים שלך מהחדר
ותעוף". היא ישבה בקצה הספה, לא בוכה אבל בהחלט היסטרית מספיק
כדיי שיתחיל לה התקף אסטמה. אני שתקתי, אפילו חיוך קטן התנסח
על שפתיי, "את חמודה כשאת נחנקת", אמרתי לה והיא הסתובבה אליי
ובין שאיפה חנוקה לשניה אמרה לי: "אני יוצאת עכשיו לטייל ואני
לא רוצה לראות אותך או כל דבר שקשור אלייך בבית כשאני חוזרת".
היא לקחה את הז'קט שלה וטרקה את הדלת בכעס. כשקול צעדיה
המתרחקים נעלם, צחקתי בהיסטריות. תודו שזה היה מצחיק. לקחתי
ת'דברים שלי והלכתי לים. ים זה תמיד מקום טוב להירגע. אני חייב
לציין שאני לא רע כזה, או משוגע... לא לכולם בכל מקרה, רק
אליה... זה בלתי מוסבר... כייף לי כשהיא בוכה, זה מצחיק אותי.
הלכתי לגור אצל אחותי וכבר יום למחרת היא צלצלה אליי, "אני
רוצה שתחזור, אנחנו צריכים לדבר". חזרתי, כי אני אוהב אותה
ואני גם נהנה להיות איתה, היא מצחיקה אותי, נעלבת מכל דבר.
כעבור חצי שעה כבר ראיתי אותה מחכה לי בבית קפה, מדליקה סיגריה
ומשתעלת. זה ישר גרם לי לגחך, כזאת חמודה. היא ראתה אותי וסדרה
בעצבנות את השיער. התיישבתי לידה. היא שאפה את הסיגריה וכיבתה
אותה, "אני עוד אמות מזה בסוף", היא אמרה ואני הנהנתי בהנאת
הרגע. היא התחננה שנחזור. לא לקח לי הרבה זמן להסכים. אני אוהב
אותה, מת עליה. היא אמרה שהיא מצטערת על המנורה ואני אמרתי לה
שהייתי קונה לה עוד עשר מנורות לנפץ. התנשקנו והלכנו הביתה.
שבוע אחר-כך קמתי בבוקר, שומע רעשים מהמטבח. היא עמדה על
השולחן, תולה גרביונים על המנורה ושמה לולאה מסביב לצוואר, "אל
תנסה לעצור אותי, אני תמיד אוהב אותך". היא דחפה את השולחן
בבעיטה שבטח כאבה לה נורא ופרפרה באוויר עד שמתה. בחיים שלי לא
צחקתי כל-כך הרבה.