מתנשפת מתנשפת מתנשפת וכל זאת תוך כדי סחרחורת איומה שתוקפת
אותה כל כך חזק פתאום באמצע הרחוב. היא עוצרת רגע מהריצה
המדהימה הזאת שהיא התחילה משום מקום ככל הנראה. היא עוצמת את
עיניה מדמיינת שהעולם עצר רגע מלהסתובב. היא מדמיינת כל כך חזק
אבל היא עדיין לא מצליחה להרגע. היא פותחת את העיניים מחייכת,
ונופלת על הרצפה. עכשיו היא רגועה. היא שוכבת בלי לזוז על
הרצפה והאישונים שבעיניה שהיו כל כך עייפים מלהתרוצץ, נרגעו.
היא כולה נושמת ונושפת ורק החזה שלה עולה ויורד, עולה ויורד
לקצב נשימתה.
"את בסדר?" שואל בחור סתמי שעבר ברחוב.
"איך קוראים לך?".
"יעל..." היא עונה, עדיין מתנשפת.
"ממי את בורחת, יעל?" הוא שואל בחיוך שרמנטי, מבסוט מהעובדה
שהיעל הזאת, שנראית לא רע אגב, גם יודעת לדבר.
"מי אמר שאני בורחת?" שאלה, מזהה את הביטחון העצמי המופרז
שקורן מן אותו בחור סתמי למדי, "אולי אני בעצם רצה לקראת
מישהו?"
"וזה נכון?" שאל הבחור
"אולי תנסה לנחש" היא ענתה.
"את בורחת ממישהו" נענה הבחור לאתגר.

יעל השתתקה. איך היא יכלה להיות כל כך שקופה, היא חושבת. היא
לוקחת לה עוד כמה רגעים לסדר לעצמה בראש למה באמת היא בורחת...
למה באמת את בורחת יעל?

"נו, אז אני צודק?" הוא הפציר בה לענות.

יעל עדיין שותקת. בשלב זה המון דברים עולים לה בראש: איך היא
גדלה להיות ילדה למופת, איך היא עשתה חייל בצבא, איך היא יצאה
לקצונה, השתחררה מהצבא והשיגה לה את אחת מהעבודות האלה שלא
כולם משיגים, ועוד בתקופת מיתון נוראית. איך הכל היה מוכן
בשביל שהיא תלך ללמוד משהו גדול כזה כמו כלכלה ומנהל עסקים או
הנדסת תעשייה וניהול. איך את הפסיכומטרי היא כבר עשתה בי"ב
ואיך היא לא צריכה להשלים אף בגרות. איך זה שכל האוניברסיטאות
כבר קיבלו אותה לכל מה שהיא רוצה ויותר, ואיך אבא ואמא שלה
נורא מתגאים בה...
ואיך היא רוצה לעזוב הכל ולנסוע למזרח, ומשם לאוסטרליה ומשם
לניו - זילנד ומשם להוואי ולשאר ארה"ב ומרכז אמריקה, וגם לדרום
אמריקה לא אכפת לה להגיע.
אבל במקום זה היא רצה... היא רצה ומתנשפת, מסתחררת ועוצרת,
מחייכת ונופלת, ומוצאת את עצמה מנהלת שיחה ספק שיחה עם עוד
בחור סתמי שעצר לראות מה שלומה רק בגלל שהיא כזאת יפה...

"הכל בסדר איתך?" הבחור המשיך לשאול. ומכיוון שלא ענתה לו שוב,
סינן קללה מפיו והמשיך ללכת.

יעל עצובה... הנה הלך לו עוד בחור שלא ממש היה מוכן להקשיב
לה...
הו, כמה קשה להיות מוצלחת...