זה כבר הלילה השמיני שלי במוסד. די משעמם לי פה. השיחות עם
הפסיכיאטר משעממות אותי - הוא כבר הגיע למסקנה לגבי, ורק מנסה
לאשר אותה בשיחות שלו איתי. הוא קורא את כל הסיפורים שלי, מנסה
להסביר לי שזה כלום, שזה קומפלקס רגשי אשמה מודחקים, ורק
צריכים למצוא את מי אני חושב שרצחתי, ולהסביר לי שזה לא נכון.
הוא מוצא סימוכין בכל פיסקה, לפחות בכל דף. שם זה הילד שהרבצתי
לו בגן, וכאן זו המורה בה הייתי מאוהב. לא משנה שהוא נרקומן,
היא מלכה, ובכלל, כולם היו מרביצים לי בגן ואת כל המורות שלי
שנאתי. אני מקרה קלאסי, הוא אומר לי. ישר מהספרים. אתה אומר
לי? תגיד להם! אני חשבתי לעצמי, כשמויישה היה עושה לו קרניים.

מויישה באמת קצת ילדותי. בגלל זה סחבתי אותו כל הספר, עד
שהרגתי אותו ב- 125. אבל הוא לא כועס. אייחי, הוא אומר לי,
עייזוב שטויות. אני הייתי מתאבד כבר אחרי האונס ב-42, אבל
בימקום, עיישיתי חיים עוד 83 עמודים. האיימת, השניים האחרונים
היו קצת זיפת, אבל מי סופר? העיקר אבל, למה המבטא הטיפשי הזה?
התנוונות שרירים בלשון, אני מזכיר לו, ב-44, אחרי שהיית צריך--
בשלב הזה הוא מכסה את האוזניים בידיים וצורח, כדי לא לשמוע
שוב. אבל הוא באמת יחיד במינו.

השאר יותר חארות. כל הזמן רק למה ולמה ולמה. מה הם, בני אדם?
מה אנחנו, בשוק? 'עוד שני עמודים, אולי בכלל לא, תראה, הקוראים
נקשרים, מה עם ספר המשך?' את מי זה מעניין? גם למות אי אפשר?
זה לא מגחמה אישית שלי. יש עלילה, יש רגעי שיא, ואם צריך להאיר
את ההתפתחות הרגשית של מלך סנרימן, אז הורגים את מלכת סנרימן.
זה לא מסובך, נכון? אבל היא, לך תסביר לה. והולכת על הביצים,
הזונה. למדה שאיפה שנוגעת, נהייה קר. בועטת - קופא. פעמיים כבר
התעוררתי עם עקב דק וארוך בין הרגליים. ולא מדברת איתי. לא נאה
לה. מועכת טוב טוב, שיקפא, והולכת. אבל לא אומרת מילה.

וכל אלה שצועקים, ומקללים, ומנסים להכות, ולדרוש. כל הדמויות
שנהרגו, בכל סיפור שלי, ולו הכי קצר. אבל חוץ מהמלכה, אף אחד
עוד לא הצליח לפגוע בי. אני מתפלא איך היא הצליחה. כנראה קשור
לעומק של הדמות, או לדמות עצמה. הייתי מתיעץ עם הפסיכיאטר, אבל
זה נראה לי חסר טעם. הכל נראה לי חסר טעם. רק דבר אחד אני
מתפלא - איפה צ'. הוא לא הדמות שתשב בצד כשכולם מתעללים בי.
ואם אפשרי גם להכאיב לי, הוא ימצא איך, וידאג שיכאב "טוב", כמו
שהוא אומר. כמו שהוא אוהב שכואב לו. אבל לא ראיתי ולא שמעתי
ממנו.

עד אתמול. בבוקר מוקדם, הכניסו לי שותף לחדר (הקודם ברח. הוא
אמר שאני משוגע). ברגע שראיתי את הלוח שהוצמד למיטה, נתכסיתי
זיעה קרה. הקול המוכר טפטף לתוך אזני כמי קרח. שלום, כך אמר,
אני השותף לחדר שלך. כמו שראית בשלט, קוראים לי צ'. נעים מאוד.
חיכיתי שעובדי המוסד ילכו, כדי שיפסיק עם ההצגה, ובאמת, ברגע
שעזבו, קיבלתי את כל הצ'. היי חבר ותיק. מה קרה, לא אומרים
שלום? לא מחייכים? איפה חיבוק איפה? מילה חמה לא אמרת לי. אל
תתבייש. בוא, ספר לצ' מה קורה אתך. לא התאפקתי לבסוף ועניתי.
איך הצלחת לשכנע אותם לכתוב צ' במקום שם? הם בהתחלה ניסו צדוק,
אבל הסברתי להם ככה שהם הבינו. לא טפשים כמו שאתה עושה אותם,
אלה. חוץ מהפסיכיאטר שלך. דביל אמיתי. דיברתי איתו קצת, אתה
יודע. התחיל לספר לי על אישתו. תיראה, תיראה מה הבאתי. הוא
הוציא חבילת דפים מהתיק וזרק אותם אלי, כשתפסתי אותם נחתכתי
מסיכת המהדק שאיחדה אותם. שום דבר שצ' עושה הוא לא עושה בלי
להכאיב. כשהסתכלתי על הדפים, יכלתי לחשוב רק על כך שצ' לא
משאיר דברים לא סגורים.

לרגע אחד,  שמחתי כשהוא בא.  הייתי אומר לפסיכיאטר הזה - אתה
רואה את זה ששם? גש לחדר עבודה שלי תוציא משם דפים שכבר
מצהיבים. תסתכל על התאריך. אחד מהראשונים שלי. אחת הדמויות
נראית מוכרת? דמות מתה? מעולם לא פורסם, אתה יודע? אתה שם לב
לשם? ברור שהוא היה מוצא לזה סיבה. אבל עד אז, כמה שהיה מתפתל.
ועכשיו,  זה כאן. העותק היחיד. פחדתי לפרסם את הסיפור. הוא היה
אלים, אפל מידי. אבל הרגע הזה היה חייב להיגמר מהר - צ' אוהב
שרגעים כאלה נגמרים מהר. סיפור טוב, לוחש צ' לאזני. חבל שלא
התפרסם. שלא תבין אותי לא נכון, הוא מוסיף, אני פגוע. אפילו
נעלב. אבל אל תדאג. אני פה לעזור לך. אחרי שתעזור קצת לי. הוא
מוציא מהתיק מחשב נייד. כשהוא מחבר לחשמל נפלט ניצוץ - בתנועה
של אדם שהפעיל כיסא חשמלי. וכעת הוא מפעיל אותו, מעלה מעבד
תמלילים. תעשה מה שאתה יודע, הוא אומר לי, או שאני יכול לעשות
לך דברים שעליהם כן חלמת. תחייה אותי.

כמו בחלום, אני רואה עצמי מבחוץ. אדם שידיו נעות כאילו קשורות
בחוטים, לוקח את המחשב אליו. הוא עוצם את עיניו לרגע, ומתחיל
לכתוב, מילים מופיעות על המסך: "זה כבר הלילה השמיני שלי
במוסד. די משעמם לי פה..."