ג'ולייט עמדה במקלחת מתחת לזרם המים החמים והסתכלה על הדם נשטף
עם הזרם. היא סיבנה את גופה והרגישה את הכאבים בגבה, בחזה,
ניסתה להעלים את הפצעים. היא לא האמינה שהוא נתן לזה לקרות עוד
פעם. הוא הרי הבטיח שזה לא יקרה שוב, שזאת לא הייתה אשמתו. הוא
לא התכוון להכות אותה, אלא פשוט התעצבן ממה שעשתה. ג'ולייט
החלה לבכות בשקט. דמעותיה זולגות על לחייה, מתמזגות עם המים
החמים, עם הדם שנשטף.

הם נשואים כבר יותר משנה, רומיאו וג'ולייט. הוא סופר מתחיל
המחכה להזדמנות הגדולה שלו בזמן שהיא המפרנסת. הם נפגשו
לראשונה בערב הקראת שירה שנערך בעיר מולדתם. רומיאו הקריא שיר
על אהבה נכזבת וג'ולייט ישבה בקהל, מהופנטת ממילותיו. הוא נתן
מבטו לרגע בקהל וראה אותה יושבת מולו. נערה כבת 18, קטנת קומה,
עיניה גדולות וחומות, שערה בצבע קרמל אסוף בצורה קלילה, שפתיה
קטנות וחושניות. ברגע שראה אותה, כל המילים בשירו איבדו כל
משמעות. הוא ניסה להמשיך את הקראתו, אך לא הבין איך הוא יכל
אי-פעם לשיר על אהבה נכזבת כשרק עכשיו ראה אותה.

ג'ולייט יצאה מהמקלחת והביטה על עצמה בראי. היא העבירה
אצבעותיה בעדינות על הסימנים הכחולים שנותרו על גופה ופניה
ונזכרה ברגע בו קיבלה כל סימן וסימן. היא ראתה בבהירות את הרגע
בו רומיאו סטר לה בחוזקה, עד כדי שנפלה על הרצפה, הרגישה איך
הוא מושך אותה בשערותיה ומעיף אותה על המיטה.
היא ליטפה את בטנה בעדינות ועצמה עיניה בחוזקה, ניסתה למחוק את
הכאב מזיכרונה. היא לבשה את כותונת הלילה שלה, נכנסה בשקט לחדר
השינה ולאחר מכן למיטה, כדי לא להעיר את רומיאו, התכסתה
ונרדמה.

כשרומיאו ירד מהבמה הוא התחיל לחפש את אותה נערה שגנבה את ליבו
בין רגע. הוא הסתובב בין קהל האנשים שהיה במקום ובכל פעם שראה
בחורה עם שער קרמל, ניגש אליה רק כדי לגלות שזו לא היא.
כשהתייאש התיישב רומיאו על ספסל שהיה במקום והניח ראשו בידיו.
כשהרים מבטו למעלה ראה אותה עומדת במרחק של כ-5 מטר ממנו. הוא
קפץ מהספסל והחל ללכת לכיוונה. הוא לא ידע מה לומר לה, הוא
שכתב שירים וסיפורים רבים על אהבה לא ידע מה לומר לנערה שכבשה
אותו עם חיוכה.

כשג'ולייט התעוררה בבוקר, רומיאו כבר לא היה בבית.
היא ניגשה למראה ובחנה את פצעיה, שחלקם כבר הפכו למן צבע
סגלגל. צמרמורת עברה בגופה למגע אצבעותיה על הסימנים שנותרו
בגופה.
היא ניגשה אל חדר הסלון והחלה לנקות את השברים שנותרו מהערב
הקודם. העציץ שרומיאו זרק על הקיר, התמונה שלהם ביחד שניפץ
כשדחף אותה אל המזנון, סימני דם על השטיח...
בעודה אוספת את השברים, מצאה ג'ולייט מחברת של שירי אהבה
וסיפורים שכתב לה רומיאו לפני שהתחתנו. היא התיישבה על הספה
והחלה לקרוא את כל דברי הרומנטיקה שרשם לה וניסתה להבין מה
השתבש ביניהם. היא נשענה לאחור על הספה, הניחה את אצבעותיה על
שפתיה והחלה לבכות. היא לא הבינה איך יכול להיות שמי שהיא
אוהבת יותר מחייה עצמה, מי שכתב לה את השירים הכי קסומים בעולם
יכל להכות אותה כמו שעשה אתמול. "האם לא חשבת שתמכתי בך
מספיק", חשבה לעצמה, "אולי פגעתי בך ולא שמתי לב שעשיתי כך.
הייתי צריכה לתמוך בך יותר כשהגיעה הדחייה מההוצאה לאור".
הדמעות זלגו על לחייה, "למה לא פנית אליי רומיאו? היינו עוברים
גם את המשבר הזה ביחד. איך יכולת לבגוד בי, באמון שלי בך
ולהתייחס אלי באלימות שכזאת רומיאו".

למחרת בבוקר נמצאה ג'ולייט חסרת רוח חיים בדירתם. רומיאו נעלם
ותעלומת מותה נשארה לא ידועה. מה שכן ידוע היא העובדה שהיא
הייתה בהריון במותה.

O my love! my wife!
Death, that hath suck'd the honey of thy breath,
Hath had no power yet upon thy beauty....
Is crimson in thy lips and in thy cheeks,
And death's pale flag is not advanced there....
Here's to my love!

Romeo and Juliet by William Shakespeare