קמתי בבוקר וידעתי שזה היום האחרון שלי בעולם הזה, פשוט היתה
לי תחושה רעה.
בקושי הצלחתי לגלגל את עצמי מהמיטה. יש ימים שאני מרגיש יותר
טוב ויש ימים מחורבנים כמו היום שהדבר היחיד שאני יכול לחשוב
עליו הוא מתי לעזאזל יבוא הסוף כבר!
זה לא שהחיים שלי כאלה קשים, יש לי את השיגרה הקבועה שלי שאני
מכיר ומכבד: אני קם די מוקדם, רוחץ עת עצמי קצת, מטפח את מה
שנשאר מהמראה המדובלל שלי, אוכל ארוחת בוקר, שותה בדרך כלל קצת
חלב בטמפרטורת החדר כמו שהמליץ הרופא ואז בדרך-כלל בא בני
ועוזר לי עם התרופה שלי, (אני צריך לקחת מטרובזיאדין וזה לא
כ"כ פשוט בשבילי לקחת אותו לבד) בני מוציא את הכדור מהעטיפה
הכסופה, האטומה שלו ומגיש לי אותו לתוך הפה. בדרך כלל אני
מצליח לבלוע אותו, זה כדור מאוד גדול, אבל בדרך כלל אני מצליח.
לפעמים אני מקיא אותו ואז בני מנקה. לבני זה לא אכפת אנחנו כבר
הרבה זמן ביחד - כל חיי כמעט.
אם פרוייקט הכדור עולה יפה אז אני הולך לנוח קצת בסלון. אני
עולה על הכורסה הקבועה שלי, בני מדליק לי טלויזיה שלא ישעמם
לי, מנמיך את הווליום שלא ידפוק לי בראש והולך לעבוד, ואני
נשאר עם המחשבות שלי והכאבים שלי.
לפעמים אם יש לי כוח אני מתגנב קצת לגינה למטה בלי שבני ידע,
היום אין לי כוח, אבל אם היה לי אולי הייתי עושה את זה. אני
חושב על זה כמה דקות ומחליט שכיוון שהיום זה היום האחרון לחיי
אז אולי כדאי לי בכל זאת לרדת. אני יורד, שוכב קצת על הדשא
ונותן לשמש לחמם אותי קלות, אולי יגיע החבר שלי, אני לא יודע
מה השם שלו - אף פעם לא דיברנו אבל יש אחד קבוע שתמיד נשכב לא
רחוק ממני ואז אנחנו מסתכלים אחד על השני, מנידים בראש לשלום,
וחוזרים לשמש הנעימה.
זה כיף לי לשכב ככה בשמש - זה נותן לי קצת תקווה.
אני מכיר את בני מספיק טוב ויודע מתי הוא מגיע הביתה ולכן תמיד
יכול לחזור לפני שהוא בא. עדיף ככה אני חושב שלא ידאג ולא
יחשוב ולא יתחיל לתהות או לשאול...
אז אני חוזר הביתה, הדרך לא ארוכה אבל עם כל צעד כואב לי בגוף
כאילו אלף כלבים נושכים אותי.
אני עולה בדרגות נכנס הביתה בכניסה הרגילה שלי והולך קצת לחדר
שינה, אני מסתכל במראה הגדולה שתלויה ליד המיטה.
אני נראה נוראי, פשוט נוראי.
זה לא יאומן מה המחלה הזאת עשתה לי, טוב נו, אני גם כבר לא
צעיר כשהייתי, אני מסתכל במראה ורואה את הדמות שבוהה בי.
האוזניים גדולות מידי, העיניים כבויות מידי, השפם נטול ברק.
אני מרטיב קצת את היד ומורח רוק על הראש - להחליק את השיער.
אני חוזר לסלון ונופל פרקדן על הספה - עכשיו דווקא לא במקום
הקבוע שלי.
אני יודע שזה ידאיג קצת את בני אבל אני נורא עייף, אין לי כוח
להגיע עד לכורסה שלי, היה לי יום מאוד ארוך ומהנה.
כשבני מגיע הביתה הוא מוצא אותי מעולף, הוא מרים אותי בזהירות
ואנחנו נוסעים במהירות לבית החולים.
שנינו יודעים מה זה אומר, אין פה הפתעות גדולות.

הדוקטור יוצא מחדר הרופא ואומר לבני: "אני מצטער אבל נאלצתי
להרדים אותו, אם זה מנחם אותך - 19 שנה זה חיים מאוד ארוכים
לחתול בית, והחיים שלו היו מאוד איכותיים, גם לקראת הסוף". בני
מסתכל על הרופא ואח"כ הולך הביתה.

בני קובר אותי בפארק - בגינה לא רחוק מהמקום שהייתי שוכב בו
מתחת לשמש הצהובה. החבר שלי לא רחוק משם מסתכל על בני עודר,
פתאום עובר איזה כלב גדול ונובח עליו והחבר שלי בורח.