זוכרת פנים שהיו טרודות
לובשות מסיכה, מסתירות דמעות
עיניים שחתכו את בשרי,
הקיזו דמי ומילאו את בכיי.

זוכרת שהיית כה שלם עם עצמך
כה מותאם לסביבתך.
וזוכרת שכל זה רק היתה הצגה
המסיכה רק הלכה ונטבעה בתוך עורך.

היית חייב להיות כמו האחרים
עת שאני שוב מבכה לילות שבורים.
לב מתיסר בעוצמה כה רבה
תמהה מי הקורבן - אני או אתה.

אך חולמת עליך כל לילה בלי שינה,
מקווה שיום אחד עוד אתרוקן ממך.
מתפללת שלא אתעורר לעולמים.
האהבה אינה בת-אלמוות, אך רגעייה - נצחיים.