זה מתחיל בזה שאתה כבר לא ממש מחזיר טלפונים לחברים, זה ממשיך
בפלפל ובמלח שאתה שם בכמויות אדירות באוכל. הכל משעמם. אתה
מנסה למצוא חברים חדשים, לתת לאוכל טעם ממש קיצוני, להוציא את
השעמום. הכל משעמם. אתה מתחיל לשתות קצת, כי השתייה מוסיפה קצת
צבע לעולם, אבל במהרה אתה מגלה שכל רגע בלי אלכוהול הוא אפור,
והשתייה סה"כ מוסיפה קצת טורקיז חיוור, ומעט סגול שקט במיוחד.
מפה לשם אתה רואה חוויה מעניינת ומרגשת, עלים, כדורים, מחטים,
עולם שלם שמטרתו להוציא את השעמום. אתה חושב שהתיישבת בכסא
הנכון, אבל אז אתה שם לב, שאפילו חצי בקבוק הטבסקו ששמת על
הפיצה כבר איבד את הטעם. תוך זמן קצר אתה מוצא את עצמך בשפל
המדרגה. נקי מאלכוהול וסמים, נשוי עם שתיים נקודה ארבע ילדים,
והסיפור שפעם כתבת על החיים שלך, איבד מקסמו. והיצירה כבר
דועכת, והנשמה מלבינה. נהפכת חלקה אט אט, וכל מה שנשאר זה
"אבא", "אהובי", ו"רואה החשבון היקר מר אורנת".



 מוקדש למשה -

  "כשמזדקנים לא מפסיקים ליצור, כשמפסיקים ליצור - מזדקנים"
                                                           
               משה.