פעם, עוד כשהייתי ילד קטן, היה לי דובי כחול, כזה, עם לחיים
לבנות.
תמיד הסתובבתי איתו לכל מקום. הוא היה חבר ממש טוב שלי. כן,
היו לי גם חברים אמיתיים, אבל זה נורא כיף כשיש לך דובי כחול
כזה שתמיד שומר עליך ואתה יכול לחבק אותו כשאתה מרגיש עצוב או
סתם כי בא לך, בלי להרגיש מבוכה או שמישהו ישפוט אותך על זה.
יום אחד טסנו לרומניה, אני לא ממש זוכר מתי כי באמת הייתי ילד
קטן. פעם ראשונה בארץ זרה- זה יכול להיות דבר די מפחיד לילד
קטן, אבל לי היה דובי כחול ששמר עלי וליווה אותי לאורך כל
הדרך.
אני ממש נהניתי להיות ברומניה. טילנו בכל מיני ערים היינו
בבריכה ואפילו ביקרנו בדולפינריום! כן! מופע דולפינים אמיתי,
זו חוויה ממש מרתקת ומהנית עבור ילד קטן (במיוחד בגלל העובדה
שהייתי חולה על דולפינים).
אחרי המופע נסענו למסעדה לאכול צהרים, אבל לפתע שמתי לב שאני
לא רואה את הדובי שלי! הדובי שלי! נעלם! מייד סיפרתי לאימא
ואבא שאני לא מוצא את הדובי שלי. רצנו מהר לאוטו אבל לא מצאנו
שם את הדובי... כנראה שאיך שהוא לא שמתי לב והשארתי אותו
בדולפינריום. אם ככה, אז למה שלא ניסע לדולפינריום ונביא את
הדובי? אבל הדולפינריום רחוק ולהורים שלי היה יותר קל לקנות
דובי חדש. חוץ מזה כבר היינו במסעדה אז לא נחזור, לכן נאלצתי
להשלים עם העובדה שאני לא אראה יותר את הדובי שלי, הדובי הכחול
והאהוב שלי.
זה היה מאוד קשה ואף דובי אחר שהיה לי לא השתווה אף פעם לדובי
הכחול שלי, אפילו לא היה דומה לו.גם ה"דובון אכפת לי" שהביאו
לי פעם שהיה באמת דומה לו לא השתווה לו ולא גרם לי לאותה הרגשה
חמימה והרגשת ביטחון.
עם הזמן התבגרתי ונפטרתי מכל הבובות והצעצועים שלי...טוב, כמעט
מכולם, אבל את הדובי הכחול שלי לא שכחתי ואיפה שהוא יהיה, אצל
איזה ילד או ילדה שמשחקים בו כרגע, אני רק רוצה שידע שאני
עדיין מתגעגע אליו ותמיד אני אשמור לו מקום קטן בלב בשבילו.