כאדם האוסף גזרי עצים להסקת ביתו
ועורם אותם לערימה גדולה,כך אני
כשבאה עלי העצבות הגדולה
עורמת את כל הפחדים
למגדל גבוה.
נוטלת אותם
זה אחר זה
פורשת
מותחת
אותם
אחד
אחד
לטור
ארוך.
מתבוננת בקמטי קיפוליהם בכתמים שהעלה בהם הזמן
עוטה צורותיהם צבעיהם וריחם
אצבעותי הממששות את
מרקמם בוחרות את
הגבוה והחטוב
מביניהם.
אני שמה ראשי על כתפו במקום שנח לי לאבוד בו
ומתוך הרחמים העצמיים עולה הקיפאון ולוחש:
צ-א ה-ח-ו-צ-ה !
מראה אחוריו הסמוקים המתנדנדים בלכתו
גורם לחבריו הממתינים להסתלק, עד
שהעצבות הבאה מזדמנת בדרך
אוספת את שאריות הפחדים
ומגלפת מהם את עצמה
מחדש. |
