פעם היה לי אח. קראו לו ערן, וזהו. והוא התאבד. ואף אחד לא
באמת יודע למה. וזה לא משנה מה אימא שלי או אבא שלי יגידו, ערן
עדיין התאבד כי הוא רצה. ואף אחד לא היה שם כדאי לשכנע אותו לא
לעשות את זה- וזה לא משנה איזה סוג של בן אדם הוא היה,
מהמשוכנעים או המשכנעים- עדיין הוא כבר מת וזה לא עוזר לי
לשאול שאלות קשות.
ערן לא היה מהאנשים המיוחדים...הוא לא היה משהו באמת מיוחד.
הוא היה סתם, ואנחנו היינו סתם... סתם משפחה.
הייתה לו חברה, אני חושבת שקראו לה סיוון. היא ממש הייתה
בדיכאון אחרי שערן התאבד, היא חשבה שזה בגללה- בגלל שהיא לא
רצתה לנסוע איתו לטבריה בחופש הגדול...גם כן זונה מזדיינת. רוב
הזמן הוא ישב בחדר וניגן, בדרך כלל שירים של אחרים- למרות
שכולם אמרו לו שהוא צריך להלחין דברים שלו, אבל ערן כרגיל משך
בכתפיים וסינן קללה. הוא הלך עם חברים לסרטים, ראה טלוויזיה
וקרא ספרים, במיוחד של ריצ'רד באך. אפילו הייתה לו תמונה של
שחף בחדר. לא מהילדים שתצפה מהם לתקוע לעצמם חפץ חד בצוואר.

אני מצאתי את ערן. זה היה יום אחד שחזרתי מבית ספר. הכלב של
השכנים נבח בטירוף, השרשרת שלו כמעט יצאה מהקיר, ואני חשבתי
שהוא מתלהב לראות אותי, או שאולי יש גנב בבית, זה לא מפחיד
אותי כי במגרה של המפתחות יש גז מדמיע- וזה היה רעיון של ערן,
שאם חס וחלילה מגיע איזה אנס הוא תמיד יכול לרסס אותו באיזה גז
או תרסיס.

כשנכנסתי הביתה היה ריח נוראי בבית. בכל זאת, דם זה לא חסר
ריח. זה היה ריח כמו של נבלה, כמו איזה חתולה מתה במרתף, או
חולדה בארון. עליתי במדרגות, לא הבנתי מאיפה הריח מגיע. הפלתי
את התיק מהיד כשראיתי את הטיפות מטפטפות על המדרגות. הסתכלתי
למעלה, וראיתי זרם דק של נוזל אדום זורם לנו על המדרגות. הייתי
בפאניקה. חשבתי שזה צבע, או משהו אחר- אבל לא דם. ובכלל לא
תיארתי לעצמי שזה הדם של ערן. רצתי למעלה, מתנשמת. עם כל מדרגה
התפללתי שאני אתעורר- ואם זה דם של מישהו אז של איזה עורב
שהתאבד לנו דרך החלון למרפסת. ככל שעליתי הזרם נעשה עבה יותר,
כמו נהר. ליד הדלת של ערן כבר הייתה שלולית...פתחתי בזהירות את
הדלת. דמעות זלגו לי מהעיניים. ראיתי את ערן עם הגב אלי, שוכב
על השולחן שלו, אם לא הייתה תקועה לו פצירה בצוואר לא הייתי
חושדת בכלום. פצירה. משייף. כזה של ציפורניים. רק אתמול
השתמשתי בה והיום היא תקועה לאח שלי בגרון. פתחתי את החלון
בחדר של ערן, צעקתי לשכנה שלנו מלמטה שתזעיק אמבולנס, משטרה,
משהו! אני לא חושבת שבכיתי ככה אפילו כשהכלב שלי מת, ובחיים
השקטים שלי, זאת אחת מהטראומות היחידות שלי, אחד המשברים הקשים
שלי, והוא לפחות לא תקע לעצמו פצירה בצוואר.

דיברתי עם אימא בטלפון כששמעתי את הניידות מבחוץ.
"אימא...אימא...לערן יש פצירה בצוואר. לערן יש פצירה בצוואר!"
צרחתי בבכי.
כשאימא צרחה מעבר לטלפון השוטרים עלו במדרגות מחליקים בדרכם
למעלה על הדם של ערן.
שמעתי את הניידות. היו שם עשרה שוטרים. אמבולנס אחד. חוקרת אחת
ניסתה להרגיע אותי, אבל אני רציתי לראות את ערן פעם אחרונה
לפני שמכניסים אותו לארון הקבורה... אלוהים, כבר אז חשבתי על
זה! ארון קבורה, קבר, לוויה.

שוטר אחת הרים אותי בידיים שלו, צרחתי, בעטתי בו "תעזוב אותי!
בן זונה!תעזוב אותי!תן לי לראות אותו!"
והוא כמו בינו לבין עצמו אמר לי, ואל בכוונה שאני אשמע
"מטומטמת, את רוצה לראות את אחיך כשפצירה תקועה לו בצוואר?"

ראיתי אותו כשהורידו אותו לאמבולנס, העיניים שלו היו סגורות,
והפצירה עדיין הייתה תקועה לו בצוואר. הוא היה ספוג בדם. הפנים
שלו היו מלאות בדם. הוא נראה כמו לוחם שריססו אותו בגופות של
אחרים. אח שלי מלא בדם. פלא שאני ילדה ממורמרת.


עד ללוויה אימא שלי הייתה באטימות פנימית. אי אפשר היה לדבר
איתה, אפילו חיבוק היא לא נתנה לי. את אבא שלי לא ראיתי בוכה-
חוץ מהלוויה. בלוויה כולם הרשו לעצמם להתפרק. אימא שלי בכתה
סופסוף- סבתא שלי התעלפה. ואני לא ידעתי מה לעשות. מה לעשות
שהיינו כזאת משפחה דפוקה, כזאת סתם משפחה- שבאמת לא היה לנו
שום מושג למה ערן התאבד, אבל ידעתי- ערן לא היה עושה אלא אם כן
זה היה משהו גדול, מוחמד התגלה אליו, ההורים שלו שונאים אותו,
חבר שלו מת, משהו! גדול! לא סתם ציון שלילי בלימודים, או חיים
בזבל...החיים שלנו לא היה בזבל. אח שלי לא היה פסיכופת!

השאלה הזאת נשארה פתוחה, מוזר שהתחלתי להרהר בה רק חצי שנה
אחרי שערן התאבד. כי כל הזמן שלפני זה פשוט הייתי שרויה בהלם
הזה, שאח שלי הגדול תקע לעצמו חפץ חד בצוואר. מסתבר שהפצירה
הייתה תקועה כל כך עמוק שזה ישר פגע לו בקנה הנשימה, אז הוא מת
די מהר...

ברוב הלילות אחרי ההתאבדות של ערן, לא ישנתי. סירבתי לחשוב
עליו. חשבתי רק על המניעים שלו- וזה לא נקרא לחשוב עליו. וכמו
כול לילה הייתי פותחת את החלון ורואה אותו נוף מזדיין. ונזכרת
שערן חייב להתאבד בגלל משהו גדול. למרות שההורים שלי הפילו
הכול עליהם ונתנו לי לחשוב שזה בגלל שהם לא אהבו אותו מספיק.
בולשיט.

לילה אחד- שדווקא הצלחתי לישון, התעוררתי מזיעה. מבוהלת, קמתי
הסתכלתי מסביב ולא ראיתי כלום, אבל איכשהוא הרגשתי שמשהו מסתכל
עלי. זה היה ערן.

"אל תהיי כל כך בהלם, זה אני."
אני חולמת, אני חולמת, אני חולמת..הוא לא פה.
"ערן.....?"
"אני יודע שאת מבוהלת, אבל חזרתי לקחת כמה דברים, וסתם רציתי
לדבר איתך."
"כשהיית חי לא דיברת איתי, עכשיו אתה רוצה לדבר איתי.?"
"אחת מהטעויות שלי. אבל אני יודע שאת חושבת עלי- אני רוצה
להרגיע אותך."
הוא התיישב מולי על המיטה. זה היה ממש הוא- אבל לא יכולתי
לזהות אותו. הוא נראה שונה- זה אולי בגלל שמאז גיל חמש לא
ישבתי אליו כל כך קרוב. הוא נראה לי כל כך רגוע, כל כך אנושי,
ואהבתי אותו פתאום, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אותו אף פעם.
שתקתי. ירדו לי דמעות. למה רק כשהוא מתאבד אני נזכרת שאני
אוהבת אותו כי הוא אח שלי?

"למה עשית את זה?" הסתכלתי בו. עכשיו נזכרתי שיש לו עיניים ממש
יפות, כמו שיש לי.
"ידעתי שתשאלי אותי את זה...תשמעי אחותי, היו לי את הסיבות
שלי."
הייתי בהלם. הנה אחי המת יושב ומנהל איתי שיחה על למה הוא
התאבד.
"סתם, אני צוחק איתך!נראה לך שאני לא אגיד לך?...האמת? שסתם
רציתי לנסות."
"מה?!"
"תגידי אחותי, את זוכרת את צחי, חבר שלי?"
"זה שהתאבד בתלייה?" זכרתי את צחי,  בגיל 15 וחצי הבן אדם
התחרפן ותלה את עצמו עם החבל כביסה. כל השכנים ראו את הבן של
השכנה מתנדנד על החבל כביסה כמו זוג של תחתונים.
"בדיוק! יש לך זיכרון טוב אחותי! בקיצור, הוא אמר לי- תנסה,
תראה שזה יעבוד."
"מה?! אני לא מבינה."
"את מבינה אחותי, את פשוט מקובעת."
"רגע- שאני אבין, אתה מעליב אותי עכשיו?"
זו הייתה אחת מהשיחות שאני אזכור לכל החיים, משום מה בגלל שזה
היה עם אחי המת שחזר לעולם החיים, אבל בגלל שקרבה כזאת לא
הייתה לי עם שום אדם אחר על היקום.
"מעליב- חס וחסה. אני מסביר לך למה התאבדתי."
"אתה אומר לי שזה בגלל צחי?"
" אני אומר לך שזה מאותה סיבה שאני וצחי התאבדנו."
"איזה סיבה? עדין לא אמרת לי שום דבר! לא אמרת לי שום דבר
שבאמת יגרום לך להתאבד! מה? לחץ חברתי מעולם השאול? זאת הסיבה
שלך?"
"ששש! תשתקי עוד יחזירו אותי בגללך! רק שתדעי שכל העניין הזה
של השאול וגן-עדן, עובדים עלייך בעיניים!"
"באמת?!"
"באמת. זה הכול אותו דבר."
"אבל למה עשית את זה???"
ניערתי אותו. הרגשתי שהוא מתחמק. אבל היה לו מן זרם כזה בגוף
שהרחיק אותי.
"תיזהרי על הבטריות החדשות."
"אני לא אשאל אותך אפילו מזה אומר."
"בקיצור, עשיתי את זה בגלל שאני בן 16."
"מה?!"
"אני יודע, אני יודע..בטח ציפית למשהו חשוב. אבל זה ככה, רוב
המתאבדים הם סתם בני 16 שהתחרפנו."
"התחרפנת?!"
"כמו צחי. כולם מחורפנים. אנחנו חלק מהסטטיסטיקה..."
"אבל אימא..."
"עזבי אותך מאימא! באמת! היא הייתה בשוק שהתאבדתי והיא החליטה
שהם לא אהבו אותי מספיק!"
הוא נראה עצבני.
"כולם מנסים לחשוב 'למה ערן התאבד', הם לא שמעו על מנוחת
המתים?"
"סיוון בכתה בלוויה."
רציתי לראות שהוא יודע.
"סיוון....הנה עוד אחת שיודעת באמת משהו מהחיים שלה. היא סתם
אחת, אפילו להתנשק היא לא יודעת."
"למה עם הפצירה?"
"למה עם הפצירה? לא יודע, אבל שמתי אותה בצד במיוחד בשבילך,
שיהיה לך קל להבין..."
"אח מתחשב."
"מאוד מתחשב, האמת שישבתי שם כמה זמן, מתתי שתי שניות לפני
שראית אותי."
"יכולתי להציל אותך?"
"אין סיכוי."
"אתה פה לתמיד?"
"לא. באתי לבקר אותך, אבל תשמעי אחותי, אני צריך לזוז  כי יש
הרבה ניירת לאנשים חדשים..."
"אבל..."
"בלי אבל, תני לי חיבוק. את יודעת שלא חיבקתי אותך מאז שהיית
בת 3?"
ואז הוא חיבק אותי. ואז הרגשתי שהוא באמת אח שלי, ואל סתם אחד
שבמקרה נתקעתי בו בחיי המשפחתיים.
ופתאום הבנתי שאני אתגעגע אליו, כשהוא לא יהיה פה. והחיבוק שלו
היה אמיתי, ולא מת כזה, כמו שציפיתי לקבל ממישהו שתקע לעצמו
פצירה בצוואר.
"אני אחזור יותר מוקדם ממה שאת חושבת."

והסתכלתי עליו בפעם האחרונה, ואז הוא נעלם.

מצאתי את עצמי שוכבת מבוהלת ומזיעה במיטה.
ופתאום לא זכרתי שומדבר, ולא הבנתי אם זה היה חלום או מציאות.
התקפלתי בתוך עצמי. בכיתי.
אבל בינינו, לא משנה אם זה היה אמיתי או לא, הבנתי שאני סופסוף
אוהבת את אח שלי, שאני סופסוף אוהבת את ערן-

ומסתבר שערן אוהב אותי בחזרה.. הוא החזיר לי את הפצירה שלי.