ושוב פעם האויר המתוק הזה...
ריח הפרחים שמחזיר אותי ללילות של בכי.
ואני נופלת עכשיו, והטעות הכי קטנה של רגש והמחשבה הכי קטנה לא
במקום אני חוזרת לאותו מקום של כאב.
מקימה לתחייה את הבית קברות שלי, אני כבר רואה את זה יקח לי
ימים במקרה הטוב לחזור לטיפת תפקוד ושבועות לחזור לאותו מצב
סביר שבו אני לא מרשה לעצמי להרגיש, ולא לחשוב בחופשיות.
כנראה שיש אנשים כאלה שהולכים עם עצמם על ביצים, כי האמת צורבת
והמעידה מעבר לפינה.
ואני שבחרתי בחיים צריכה להזהר ממאבק ישן עם הרצון ללכת...
להפוך את הכעס שבתוכי לאהבה...זה מה שאמר לי הספר תהילים אצל
עמר.
ואני התחלתי לצרוח בלי דמעות, ככה אני בוכה צועקת בעיניים
יבשות.
וניסיתי להקיא מתוככי את כל הרעל, את כל העייפות מהמאבק.
וחוץ מטעם מריר בפה לא היה סימן לשום דבר שיצא החוצה...
לפחות הוא אוהב אותי יותר מדי בשביל ללכת.
ומשתחרר לי בורידים בערב שכזה, ואני מתאהבת בך כי כבר לאן...
ויכאב לי אם תפנה את הגב טל, אבל ככה זה עם אנשים שחיים במאבק
עם עצמם..עם הזמן.