[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקאל אמיר
/
בריחה

נשימותיה הפכו קצובות וקבועות והוא שמע את החופש שלו עובר בשקט
את סף הדלת ומתיישב על קצה המיטה. נרדמה. סוף, סוף.
שנים על גבי שנים שזה כך. כל לילה הוא מתיר את האזיקים במפתח
שנתנה.
מניח לה לחלומותיה, הוא הביט בה בחשכה התכלחלה ופעפעו בו רגשות
מעורבים, כרגיל. בלבול. הוא חשש לה. התעצב על לבה הרגיש. הוא
שנא. שנא אותה על התפקיד ששיחקה בחייו. על התפקיד ששיחק בחייה.
שנא את עצמו. בגללה. בגלל שהיא לא ידעה כלום. בגלל שהיא לא
חשבה כלום. לא חשדה. בגלל שהיא חשדה ולא אמרה דבר. התנהגה
כרגיל, נרדמה. היא הצליחה להירדם.
הוא לא זכר מתי ישן טוב בפעם האחרונה. היה חש את עקצוץ הזה
באצבעות של הידיים איך שהיה מניח את מברשת השיניים בחזרה
במקומה, ליד המברשת שלה. היה חש מתח וחוסר נוחות.
היא תמיד כבר היתה במיטה, ספק מחכה לו, ספק לא רוצה שיגיע כדי
שלא תאלץ להניח מידה את הספר שתמיד היתה מחוברת אליו. כמו ילדה
קטנה היא לא רצתה לכבות את האור וללכת לישון.
ואז שוב החושך התכול הזה, והדממה, והסיבוב לצד השני. גב. הגב
שלה מופנה אליו בזמן שהוא שכב על גבו בוהה בתקרה. הוא כבר לא
ניסה להירדם יותר, הוא פשוט נשם בשקט, סופר. סופר את המרווחים
הקצובים בין נשימותיה. פוכר את כפות ידיו זו בזו לעצור את
העקצוץ, את הרעידות.
אור מכונית חולפת מן החלון צבע את החדר לרגע בבוהק והוא הבחין
בעיניה העצומות שהשתקפו במראה שהיתה מולה. כן. גם הלילה היא
שקעה בשינה. בלי להחליף מילה. בלי לאחל לילה טוב. בלי מגע.
הוא התפלא איך הם עדיין חולקים את אותה השמיכה. היא התרגלה
לישון עם מעט שמיכה ממנו. הוא תמיד היה מושך אליו חלק יותר
גדול. השנים עשו את שלהן. היא נכנעה להרגליו.
רגלה הציצה מבעד למצעים ארוכה, חטובה, עדיין אחרי כל השנים.
הוא נזכר כיצד העמיד פנים פעם כי היא מגרה אותו. אפילו את עצמו
כמעט שכנע כמעט, והשנאה הזאת על המושלמות שלה. ועל השתיקות.
הוא תהה על מה היא חולמת. קינא בה.
המיטה פלטה אותו החוצה בהילוך איטי. נזהר שלא להזיז את כלי
המיטה באופן חריג, היא נותרה שם לבדה, עם אותו חלק קטן של
השמיכה ואותו מקום פנוי כאילו הוא עוד איתה.
קצובות, קצובות הנשימות שלה היו. שמורות, שמורות הנשימות שלו
היו גם הן. נזהר לא להתרגש יתר על המידה. נזהר לא להתנשף. נזהר
לא לתופף בנעלי הבית שלו על הרצפה מעבר לדלת החדר. במדרגות.
בדרכו אל חדר העבודה.
וידא כי מערכת השמע של המחשב אינה פעילה. התחבר לרשת. ונכנס
לצ'אט.
הכינויים הבהבו מולו בהתגרות. רמזים לכוונות ורצונות
וירטואליים. הוא נעלם בים חסרי הפנים האלה. שם הוא פרק כל עול.
כמעט.  מעולם לא הרשה לאיש לאחוז בפרק ידו. לעולם! אם מישהו
היה עושה זאת, אפילו בהיסח הדעת, הוא היה שולף את ידו מתוך
אינסטינקט אלים. אז היה אוחז במקום בעצמו כמחפש את צלקות
האזיקים.





היא הפכה עוד עמוד בספר שאליו היתה מחוברת הפעם. "בין שתי
ערים", דיקנס. היא היתה עכשיו בתקופה של חזרה אל הקלאסיקות.
אירוני, היא חשבה לעצמה, שהשם של הרומן הגדול הזה מייצג באופן
מטאפורי את יחסיהם.
היא לא חשה אשמה על הריכוז שלה בספרים. הוא עשה בדיוק את אותו
הדבר מול מסך הטלויזיה. מיד בתום ארוחת הערב הוא היה מתיישב
מול תחנה מרצדת זו או אחרת, בורח מעיניה לא חשוב לאן. שותק.
אובד.
היא היתה יושבת בספה לידו, קוראת את העיתונים של הבוקר. את
המוספים. את כל מה שהיה מונח שם. מדבר קצת בטלפון עם אמה, אולי
עם חברה, ואז היתה מתיאשת. משמיעה אנחה קולנית ומודיעה לו שהיא
הולכת למיטה.
שם היתה מרגישה כמעט חופשייה. כאשר הרימה את הספר שלה וצללה
לתוך עולמן הטרגי-רומנטי של הדמויות. היה לה קל להזדהות. קל
לבכות. קל לשמוח.
כעבור זמן מה הוא היה עולה באי נחת. היא היתה חשה את חוסר
הסבלנות שלו, את המתח. הוא היה נכנס למקלחת ונשאר שם הרבה זמן.
ממה הוא מנסה לנקות את עצמו? לפעמים שנאה את עצמה על שידעה
פסיכולוגיה. הוא היה מצחצח שיניים כפייתי. כל יום לפחות שלוש
פעמים. לפעמים הרבה יותר. החניכיים שלו היו מדממים באופן קבוע
והיא תמיד מצאה כתמי דם בכיור.
הוא היה נכנס למיטה מדיף ריח של סבון ומשחת שיניים מסורק,
עדיין יפה. הוא תמיד היה יפה, וקר. כמו פסל ברונזה. לכי תדברי
איתו על פסלים, על ברונזה, על אמנות, בהצלחה לך. היה נשכב על
הגב והיא היתה סופרת את השניות הקורקטיות: 120 שניות לסיים את
העמוד בספר. 20 שניות לכבות את האור. היא התכסתה בשמיכה ונשכבה
אף היא על הגב, בהתה בתקרה. עוד 60 שניות. הסתובבה לצד השני.
שחררה את השמיכה שאספה בחמדנות. הוא אוהב יותר שמיכה. היא
יודעת. היא לא צריכה אותה כל-כך עכשיו.
התחילה לעשות מדיטציה. נשימות עמוקות וקצובות. 5 שניות בין
נשיפה לשאיפה. קצב הלב שלה היה נלחם במשמעת שכפתה עליו, אך
לבסוף היה נכנע לה. מאט. היא היתה עוצמת את עיניה. טומנת את
פניה בתוך הכר. היתה סופרת, וסופרת, וסופרת.
היתה מרגישה אותו קם בזהירות יתרה. הולך לכיוון המסדרון. הפוך
מהכיוון של חדר האמבטיה. הוא לא סגר אחריו את הדלת. היא היתה
רואה את גבו המשתקף במראה שמולה, כאשר היה פונה לעבר חדר
העבודה. שמעה את הרשרוש  הגבוה והמרגיז של מכשיר חשמל פועל.
שמעה את אצבעותיו רצות על המקלדת כאילו הוא בורח ממנה. בורח כל
עוד נפשו בו.
אז, היתה עוצמת את עיניה, ואוספת לעצמה את כל השמיכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נוסטלגיה זה כבר
לא מה שהיה פעם


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/02 9:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה