משהו דגדג אותי... ממש מתחת לסנטר.
"התעוררי..." לחישה עדינה באזני.
לא יכולה לעמוד בפני הקול הזה... כל כך רך ועדין.
אני פוקחת עיניים באיטיות, מתרגלת לחשיכה.
הוא יושב על קצה המיטה שלי, לבוש כולו אפור, כמעט מתמזג עם
הצללים.
הכנפיים הלבנות אשר מקופלות מאחורי גבו, היו הדבר היחיד שמנע
ממנו להיעלם לגמריי.
הוא הסיט את מבטו כשהתיישבתי, הכותונת השחורה לא הסתירה הרבה.

האדמתי.
הרמתי את קצה השמיכה לכסות אותי, נשענת על הכר המוגבה.
הוא הרים את מבטו.
עיניים כחולות, מדהימות בצלילותן.
"התלבשי", כמו פעמוני רוח עדינים הצתלצל קולו באוזניי, הוא
הושיט לעברי שמלה אפורה, זהה בצבעה לחולצתו.
השמלה התאימה במדיוק, כאילו מדד אותי בשנתי.
הוא הושיט לי את ידו, לקח את ידי. העור הרך של ידו עדין כל כך,
כמעט לא מציאותי.
הנחתי את ידי בידו ללא מורא.
כנפיו נפרשו מאחורי גבו - יפהפיות, לבנות, זכות וטהורות.
לא נרתעתי אפילו, כה מוקסמת מהיופי שנגלה לעיניי. צעדתי אחריו
אל החלון, נעמדת על הקצה.
הוא אחז בידי השניה, משרה עליי תחושה של ביטחון.
"החזיקי חזק", הוא אמר. הנהנתי בתשובה, אוחזת בו בחזקה.
הכנפיים הלבנות המדהימות האלה החלו לנוע, ידיו החליקו סביב
מתניי, ורגליי התנתקו מאדן החלון.
נשימתי נעצרה בריאותיי.
אחזתי חזק בכתפיו, מפחדת ליפול מטה...
מתחתי רק אוויר... מטרים אינספור של אוויר.
"אל תדאגי, אני מחזיק אותך", לחש באזני, קולו מעביר צמרמורת
במורד גבי.
שתי דמויות אפורות גבוה למעלה בשמיים...
לא יכלתי לנשום.
הוא סובב אותי בזרועותיו, מחזיק אותי במתניי עם גבי אליו.
יכלתי לראות את האורות של העיר מתרחקים... לשמוע את גלי הים
רוחשים.
חום גופו הגן עליי, כנפיו מחזיקות את שנינו באוויר.
שאפתי את אוויר הים, מתענגת על הטעם המלוח, צבע השמיים החל
מתחלף לבהיר יותר...
"הגיע הזמן לחזור", לחש המלאך שלי על אזני.
תוך שניות ספורות היינו שוב על אדן חלוני... הוא הניח אותי
בעדינות על המיטה, מכסה אותי בשמיכה הקלה.

כשהתעוררתי בבוקר, לקול ציוץ הציפורים, הייתי בטוחה שחלמתי
הכל, אך משהו לבן מתחת לכרית תפס את תשומת לבי.
נוצה.