לעזאזל איתך, אתה אמור להבין. כל היום, כל הערב, מיהרתי,
עליתי, ירדתי, שילמתי, הלכתי, חיכיתי. לשיחת טלפון אחת. שיחת
חוץ, לעזאזל. שיחת טלפון אחת.

היא מותחת את עורה הלבן, כמו השלג במקום ממנו באה, מביטה
בעיניה המשוכות לצדי הראש בכחול בהיר הבוקע מפניה, מזכיר מים
המציצם תחת הקרח. נראה שהיא לא באמת רואה דבר, או שראתה כבר
הכל. היא שרה יחד איתו, הזר לה כל כך בכל, והיא שרה עם מבטא
כבד ומוזר, לו זה לא אכפת. קולותיהם משתלבים לידי בהרמוניה.

ואיפה אתה. למה אתה נשמע כמו דמות חלולה. שחקן ירוד, מסרט
גרוע, בבית מלון זול בלונדון, נרדם לי בטלפון...

היא מחייכת בבטחה אחרי שותרה, ותרה, ותרה בסרט ההוא שקרה בארץ
חמה, לא בארץ לבנה כמו שלה. אני מביטה בה מחייכת, ופניה, כמו
תמונה, רק עיניה אבלות אך מוותרות, על הזר המוזר שקולו
מזכיר...
בכי, או אולי דווקא זמרת כנסייה.

הילה של קודש, מרוחק, ומנותק, גם הוא בא מארץ קרה. והיא משלימה
עם הקיפאון הנצחי הזה, משתרע כמו אופק סביבה גם בנוף העירוני
המלוכלך הזה, שהשמש קופחת על גגו, הזיעה נוטפת על בכיו, הפרידה
נושמת לחופו, המצוי לכל אורכו, מצד מערב.

אני לא חשה בנוח בעודי מביטה בשני הזרים הללו, הנפרדים לאחר
שנפגשו בכדי לחלוק חוויה קולית זו, לחלוק כמה רגעים קפואים.
זועמת ודומעת עליך, שנרדמת שתוי כרגיל, אני מביטה במבטיהם
ומשליכה את עולמי.

והוא מצידו מביט בה כמו פלא זר לעד, שזורח ופורח אל מולו,
בליווי קולו הגבוה. לא מתגעגע לבית העץ בו חיה משפחתו, בו חיים
להם חייו, מתגעגע למבטא הזר שלה שלא ידע מעולם, ובקולו מנסה
להתחקות אחרי היגוי המילים שלה, לגלות דרכו על שורשיה, כמו
עיוור, המסתמך על קולות האנשים, כמהלכים בחלל נפרד. בחלל הזה
הוא שומע אותה פעם ופעמיים, כמו מהדהדת בראשו גם כשנפרד ואמר
שלום, והיא ותרה, ותרה, ותרה, ותרה, ותרה.

נושמת את הפרידה ממנו כמו זמזום זר בעולמה
השקט. נושמת את הפרידה כמו זמזום זר.
שולחת מבט מהוסס בים שנותר אחרי הרגע המנותק הזה, מלב ההוריקן
היא נזרקת במעגלים, הולכים וגדלים ומאיימים. וריק החלל העומד
לידה, היא משוחחת בליבה עם החלל הריק, מחפשת אחריו, והרי הוא
בכל מקום, החלל הריק הזה שקודם מילא הקול. גלי קול שאחריהם
תמשיך להתחקות, אל תוך הים. בסערה היא תשמע את הדי צעקתו, או
לא תשמע. רק שקט, שקט, שקט במערה החלולה.
מרוצפת קרח במקום חול, שלג במקום גוף.