כמה שעות. השיער נהיה אדום מרוב שמן. אחת מן היושבות שם, מחכה
לאמא שתאסוף אותה.
הפעם הראשונה שהסכימה לכניעה, לחלום. קמה וסגרה  שוב עיניים.
מלקקת.
הכלב הארוך שלה מייבב, הנקודות רמות. הצחוק מושך אותי לחבלים
של הצלחה מדוברת. שטיפה.
לא תביני את העולם הזה, הסיכוי שלך הוא אפסי, הוא ממני והלאה
אליי.
החזה שלך עדיין באצבעותיי, הקול עדיין בי.
ידיעה חזקה מגיעה עם חוזק אחר, קנאה. כך קראו לו הוריו ומשהו
רע בעיניו ושמו קשיח.
אני יודעת עכשיו.
אמי לא הגיעה ושערי נצרב, הצבעים מתחלפים.


בוקר מלא אפר, לא ראיתי כלום והאף שלך צבט אותי, ראיתי חולשה
מולי וצחקתי איתה. לא עליה. לא עליה. רקדתי עם החשופים שלי,עם
אי התמימות הזו.
רציתי לטעום אתך שיר ושפתיים ביום חגך,  בסוף כתבתי לך מכתב על
דף פוליו של שיעורי אזרחות, בלי הרבה מאמץ, כי ניסיתי לא
להאמין במשפטי יומולדת. תאמרי אם הצלחתי.
הגוף שלך בנוי טוב. יש בו שפיות וצבעים יפים, הצלעות שלך,
השיער מרוח על כולך. מאיפה?
המבטים שלך לא עושים לי כלום. המגע שלך דל. הריח מהפה שלך,
המגבת עם הסגול, העוגיות והחריף הזה, חייבת לשתות אתו.

באותה שבת של חול, מיטה וסדינים של חורים. את הרי יודעת.